על פניו ניחנתי ברוב תכונות האופי הנדרשות להיות תקליטן. אני ממקסס לא רע, אני יודע להתנסח באליטיסטיות אודות תתי ז'אנרים נישתיים ואני מטר שמונים עם עיניים כחולות. אבל יכולת אחת די מכרעת חסרה לי והיא היכולת לניבוי מגמות ולהיטים פוטנציאלים בזמן אמת. אם הייתי טורח לספר לכם אלו קטעי דאנס קאנוניים פסלתי בביטול בהאזנתי הראשונה להם הייתם שולחים אותי מיד ליועצת תעסוקה באמונה שתקלוט או כתיבה על מוזיקה זה לא בדיוק בשבילי - והאמת שבצדק.
"Groovejet" של ספילר, "World, Hold On" של בוב סינקלר ואפילו המנוניו של דיוויד גואטה כולם נשמעו לי בהאזנה ראשונה (ושנייה), כרצועות שמקסימום יתמזל מזלן להזדחל אל תחתית 'הפינה לשיפוטכם' של רשת ג' אם בכלל יזכו להשמעות. בדומה לכך גם כשצצים תתי ז'אנרים ומגמות מוזיקליות אני האחרון שכדאי לשאול אותו מה תהיה מידת השפעתם. לדאבספט נתתי שנה בלחץ, אלקטרו-קלאש? אין בזה שום דבר חדש - חודש וזה נמאס, מזל שלא נועדתי להיות עיתונאי מוזיקה בסוף שנות השמונים כי עוד הייתי זוכה לבטח להספיד בטרם עת גם את הטכנו או ההאוס.
הוספד טרם זמנו, בוב סינקלר:
אחד מאותם תתי ז'אנרים שאני עדיין מופתע ממידת נוכחותו הוא הניו-דיסקו שגם לו במקור הקצבתי אורך חיים קצר למדי. אבל כיום, עשור לערך מאז הפציע לחיינו אני מתחיל להבין על מה כל המהומה וחושד שאולי מדובר באמת בתת ז'אנר שעוד יתפוס. בשנים האחרונות החל הניו-דיסקו להתעצם מעבר לגבולות מדינות מנומנמות במרכז ומערב אירופה וממש לאחרונה הוא הגיע במפתיע לאחת הערים המקודשות ביותר מוזיקלית עבורי - סן פרנסיסקו, שבארצות הברית.
חוץ מהיותה מכה לתנועת ההיפים של שנות ה-60 וחממה אוהדת לסטארט אפים בעידן הדוט קום הנוכחי, סן פרנסיסקו אחראית גם על גוון מאוד ייחודי (ומקופח משום מה) של האוס. זוהי העיר היחידה בארצות הברית שהציעה בתחילת שנות ה-90 פרשנות לבנה לחלוטין לז'אנר שעד אז היה מזוהה רק עם הקהילה האפרו-אמריקנית.
חלוצי ההאוס מסן פרנסיסקו Jay-J, Miguel Migs, Julius Papp, Andy Caldwell ואחרים אחראים על הולדתו וזהותו של West Coast House (שלימים יזכה בישראל לכינוי הגנאי הטעון - מוזיקת לאונג'), המושפע מדאב ורגאיי באותה מידה ולעיתים יותר משהוא נשען על דיסקו, כש-Sade מייצגת אולי את ההשראה הכי 'סולפולית' ליצירתם.
אין ספק שחודשי ספטמבר ואוקטובר הביאו עימם רשמית את בשורת הניו-דיסקו של החוף המערבי לעולם כשיצאו לאור אלבומי אולפן חדשים בסגנון מאת מיגל מיגס, ג'וליוס פאפ וג'יי בוגי, כמו גם אוסף ראשון מסכם ללייבל הניו-דיסקו הראשון בעיר Smoke N' Mirrors. כולם מופיעים כאן בפרק זה של החיים בלופ שמרגיש כמו פסקול מודרני של "לילות בוגי".
אך עם כל הכבוד למלכי הלאונג' מעמק הסיליקון שהניו-דיסקו שלהם נחנחי ואווירתי לא פחות מן הפרשנות שלהם להאוס, אם יש מפיק אחד שהוא ללא ספק מלך הרגע של הז'אנר כולו זה הוא כריס טוד. תחת הכינוי Hot Toddy הוא אחראי לאחרונה על אינספור רצועות ניו-דיסקו חלליות שמרימות כל סט בז'אנר לגבהים חדשים, ואין אף לייבל שמכבד את עצמו שלא שוכר את שירותיו כמפיק אולפן. מלבד הפקות הסולו שלו, טוד גם מנהיג צמד שצמח לימים ללהקה בהרכב מלא בשם Crazy P (קיצור עדכני מצונזר ל-Crazy Penis). אלבומם החדש "When we on" שיצא לאור החודש גם הוא ללא ספק אלבום הדאנס הנפלא ביותר ששמעתי מאז ש-Moloko התפרקו, ואם הייתי יכול הייתי פשוט שם לכם את כולו להאזנה לאורך כל פרק זה של הקאסט.
עוד אלבום נפלא, אם כי פחות, שיצא החודש ומופיע גם במיקס הדיסקואי משהו של פרק זה הוא "There's more to life than this", אלבומו השני של זמר הניו-ג'אז הבריטי בן ווסטביץ'. קצת כמו אלבום הבכורה שלו, גם החדש מציע כמה רגעי מופת בודדים שנבלעים בבליל עמוס של שאפתנות יתר להישמע שחום יותר מצבע עורו הטבעי. אבל מי כמוני יודע איך זה מרגיש להיות לבן בחלום שחור.
מיותר לציין שגם עבור 'החיים בלופ' דרכו הרוחנית של דני בר היתה השראה, כמו כל דבר שאני עושה כיום סביב מוזיקת מועדונים או מוזיקה בכלל. אני לא מתכוון להקדיש לו פרק כי מבחינתי כל הסדרה מוקדשת עבורו.
סט פרומו מעורר עור ברווז של J-Boogie לקראת צאת אלבומו החדש
המיטב לחודש ספטמבר על פי Crazy P
הפלייליסט:
00:00 // Hot Toddy - Down To Love - Smoke N' Mirrors
06:09 // J Boogie - Go To Work - Om Records
12:15 // Miguel Migs - Everybody - Om Records
17:22 // Shiny Objects - Set It Off (Marcus Mescaline Remix) - Smoke N' Mirrors
23:48 // Hot Toddy Feat. Danielle Moore - Won't Let Go - Smoke N' Mirrors
29:40 // Garcy Noise - Dirty Black Dust - SFTP Records
35:00 // Drop Out Orchestra - Ego (Black Strobe Remix) - Drop Out
39:17 // Ben Westbeech - Infections - Stricly Rhythm
45:15 // Crazy P - Future Beat - 20:20 Vision
51:00 // Marcus Worgull - Long Way Innervisions
56:55 // Whitest Boy Alive - Time Bomb - Bubbles