זהר שטראוס: "מצדי שישנאו אותי, אבל רק שלא יתעלמו ממני"

זהר שטראוס רוצה שתדעו שהוא שחקן בכל מהותו. שחשובות לו יותר הדמויות שהוא מגלם, מאשר כמות השערים שהוא מקבל בעיתונים; שהוא בעצם לא עסוק בלהיות סלב, אלא בלהיות שחקן שנאלץ מדי פעם לשווק את עצמו. רק בדבר אחד עדיף שלא תתעסקו איתו: אל תשכחו לתת לו קרדיט כשמגיע לו.

"בואי נגיד שאם אגיע לאירוע שהוא שלי, על פרויקט שלי, ולא יסקרו אותי, אני אכעס מאוד", הוא אומר. "היו פעמים שפניתי לגורמים מסוימים ואמרתי להם, 'סקרו אותי חבר'ה, או שניפגש בסיבוב'. זו לא חוכמה להיתלות על מישהו שעכשיו הוא נורא IN ואחרי זה לזרוק אותו לזבל. אבל בשביל מישהו כמוני שמתכנן להיות פה הרבה, צריכים להיות יחסים של כבוד עם הצלמים. אם עכשיו החלטתם שאני לא מספיק IN כי חצי שנה לא הייתי בטלוויזיה אלא רק בתפקידים ראשיים בתיאטרון, אז צריך לשמור חסד נעורים ולסמוך עליי שבעוד כמה זמן אחזור להיות רלוונטי".

הציטוט הזה טומן בחובו במידה רבה את המפתח לפענוח השאלה מיהו זהר שטראוס: מצד אחד שחקן עובד ומוערך עם רזומה של תפקידים מגוונים שמקפיד לשדר חזות של בחירות קרייריסטיות מוקפדות. מצד שני, לא גדול הכוכבים הישראליים, שהסכים להשתתף ב"רוקדים עם כוכבים", ככל הנראה כדי לשמר את עצמו בתודעה הציבורית. לא הולך לאירועים, אבל בעצם כן הולך אליהם כשהם קשורים לפרויקטים שלו – ואבוי למי שיתעלם ממנו. במלים פשוטות, הוא שולף את תו התקן האיכותי כדי לתחזק את הקריירה, אבל לא שוכח להחזיר אותו לכיס האחורי שמגיע הזמן לעבוד ביחסי ציבור.

אלא ששטראוס לא באמת צריך לשחק את המשחק "אני שחקן, אני לא אוהב שמצלמים אותי למדורי הרכילות" החביב על מפורסמי ישראל, פשוט משום שברוב הזמן הוא עסוק בלעבוד ולהיות באמת טוב במה שהוא עושה ונדמה שהקהל וקודקודי התעשייה מקבלים אותו באהבה. בעשור האחרון יש תחושה שהוא נמצא בכל מקום אפשרי, מהצגות תיאטרון מצליחות, דרך סרטים שזכו בפרסים יוקרתיים ברחבי העולם כמו "לבנון" (עליו גם זכה בפרס אופיר) ו"עיניים פקוחות", סדרות טלוויזיה כמו "אמאל'ה", "אולי הפעם", "האקס המיתולוגי" ואפילו, כאמור, גיחה לריאליטי הריקודים של הילה נחשון ואבי קושניר. מבט חטוף על הקריירה שלו מגלה אוסף של הופעות ודמויות שונות בתכלית זו מזו.

עכשיו אתם יכולים למצוא אותו מופיע במקביל בשלוש הצגות תיאטרון, "כולם היו בניי", "בוגד" ו"קן הקוקיה", וגם על המסך הקטן - בעונה השלישית של "סרוגים" וב"אחת אפס אפס" דרמת המשטרה החדשה של ערוץ 10, בה הוא משתחל לראשונה לדמות של מאפיונר עם רצח בעיניים. כדרכו בקודש, גם הפעם הוא בחר בדמות אקסצנטרית ושונה מכל מה שראינו ממנו עד כה. "הוא בחור גרוזיני שהוא סוג של ראש משפחת פשע, אולד סטייל כזה. יש לו קלאסה וכבוד, יש לו מלה. בסופו של דבר אני מאמין שדמויות זה אוסף של רגעים ובשביל הדמות הזו המצבים הם מאוד קיצוניים. שמים לך אקדח בראש, עומדים להפיל אותך במשטרה, הדברים הם יותר חיים ומוות ומצריכים איזו התמודדות יותר אקסטרימית".

איך בכלל ניגשים לדמות כזו?

"ראיתי כל מיני דברים, בעיקר נפגשתי קצת עם אנשים שיש להם נגיעות בעולם התחתון. עבריינים, אבל לא מהסוג הזה שהולך למועדון ומרביץ מכות, אלא אנשים שיש להם יותר קלאסה, הם יגדירו את עצמם כאנשי עסקים. השתדלתי להביא משהו שהוא יותר פרובינציאלי, פחות תל אביבי קול".

דמותו של אסריאן בביוף ב"אחת אפס אפס" עוזרת לחדד את המסתורין השטראוסי. במקום שבו רוב הקולגות שלו נכשלים, הוא הצליח למצב את עצמו כשחקן עובד, מבוקש אך בעיקר מגוון שפעם אחת מגלם את החבר החילוני של טלי שרון ב"סרוגים" ובפעם אחרת עבריין מדופלם בסדרת פשע ועושה את זה בלי שקללת הטייפ קאסט תדבק בו, וזה למרות – או שמא בזכות – העובדה שהוא לא הבחור הכי חתיך או מפורסם בסביבה. "אני לא מנסה ללכת על בטוח, אני בז לאנשים שהולכים על בטוח, בטח במקצוע הזה", שטראוס מסביר.

"אני מכריח את עצמי ללכת רחוק, גם כשאני נורא מפחד. הפחד הכי גדול שלי זה להיות בינוני, מצדי שישנאו אותי, באמת, אבל אני לא יכול לסבול את זה שיתעלמו ממני. אולי אני גם בנאדם די מגוון, אני מנסה להגיד את זה בצניעות, האמת שזה לאו דווקא דבר טוב. ידעתי בחיים שלי גם להיות תלמיד טוב, עשיתי חמש יחידות פיזיקה, מתמטיקה וסחבתי על שמיניות. מצד שני, גם הייתי תמיד בחבר'ה והיה לי מלא עגילים ועישנתי מגיל צעיר ואני יודע לבלות ושנים רבות העבודה שלי היתה לבלות ולעשות בלגאן. אני חושב שבגלל הדבר הזה אני מחפש לשחק גדול, רחוק, מסוכן".

שטראוס, 39 ("כששואלים אותי בן כמה אני, אני עונה 'כמה שצריך'. רוב הדמויות שאני מגלם צעירות ממני בהרבה"), נשוי ואב לשניים, בכלל חשב להיות עורך דין ונסע ללמוד משפטים בלונדון. הוא הבין שזה לא בשבילו ועשה הסבת מקצוע למשחק. אחרי שלוש שנים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, הוא התחיל לגרוף תפקידים ב"הבימה" ומשם הדרך לקולנוע ולטלוויזיה הייתה קצרה.

"כל ההליכה לתחום הזה של משחק נעשתה מתוך איזושהי מחשבה שאקבל שם חוויות מיידיות ותגמול מיידי על העבודה שלי", הוא מסביר. "באתי מעולם של משפטים ואקדמיה, בעולם הזה אתה צריך לעבוד עשר שנים, ללמוד, לעשות התמחויות וסטאז'ים עד שאתה מגיע למקום שבו אתה מקבל בכלל ביקורת על העבודה שלך, עד אז אתה עובד מתחת לאנשים אחרים, אתה בורג קטן מדי. אני חיפשתי להיות בורג גדול יותר וחשבתי שזה מקצוע שיכול להתאים לי", הוא מסביר. "למשל הצגה – אתה עולה, נכנס לחוויה, החוויה היא שלך ושל הפרטנרים שלך והיא מתחוללת על הבמה, בשבילי זה הדבר שחשוב, האפקט הנלווה שאנשים גם מסתכלים על זה, הוא פחות מעניין. הרגע שבו האור עולה ומוחאים כפיים הוא למשל מביך לי".

אל תשלוף עכשיו את קלישאת ה"קשה לי עם החשיפה שמגיעה עם המקצוע".

"ממש לא. אני לוקח בחשבון שכדי להיות שחקן אתה צריך להיות ליצן חצר, לבוא לכיכר העיר ולהציג את הכישורים שלך. בעולם המודרני כיכר העיר זה הפריים טיים. אבל אני לא שם בשביל זה. מה שאותי מאוד מעניין זו החוויה עם הפרטנר, המשחק בתוך גן השעשועים המוגדר הזה שיש לו כללים וכל פעם זה משתנה. יש סדרה, יש סרט, הצגה, אבל זה תמיד אותו גן שעשועים שאני נכנס אליו ומשחק בו. ולכן גם מעניין אותי לשחק, יש הרבה אנשים שמעניין אותם להתפרסם או לשרוד או להיזהר שלא יגידו עליהם שהם שחקנים לא טובים".

ואתה לא מפחד שיגידו את זה עליך?

"אני מפחד שיגידו עליי שאני לא טוב, בלי קשר לשחקן. גם כשאני מבשל אני מפחד שיגידו שאני לא טוב ואני רוצה להיות מאוד טוב. גם כשאני משחק עם הילדים שלי, אני משתדל לנצח. זה לא קשור אצלי רק למשחק".

המסלול המקצועי של שטראוס, שכולל מעברים חדים בין דמויות, זגזוג בין מדיומים – קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה, ריאליטי והעובדה שבשאר הזמן הוא גם מלמד בסטודיו של לווינשטיין, עשוי לעורר את התחושה שהוא עצמו אינו בטוח לאן מועדות פניו. אלא שבדיוק להיפך. שטראוס מחשב כל צעד בקפידה. "זה כל פעם לטפס עוד מדרגה ולהחזיק בה. כי זה מקצוע מאוד חלקלק, אנשים מטפסים מאוד מהר וגם מתחלקים למטה ונעלמים לגמרי, אז בשבילי זה חשוב לטווח הארוך".

אתה בררן לפחות בבחירת התפקידים שלך?

"אני מודה שלא מאוד. ברוך השם, יש לי פרנסה בצורה די סדירה בשנים האחרונות, אבל אני לא בררן יותר מדי. אם אני מרגיש שאני לא יכול לעשות את התפקיד בן זונה, אני לא אעשה אותו. ואם אני מרגיש שאני יכול לעשות תפקיד בן זונה בסדרה שאני לא בהכרח מתחבר אליה, סביר להניח שאבוא ואעשה תפקיד טוב בסדרה, גם אם היא תהיה לא משהו".

ואיך כל זה מתיישב עם ההחלטה להשתתף ב"רוקדים עם כוכבים"?

"מתיישב פיקס. כמו שהלכתי להיות שחקן בשביל החוויה, בשביל זה גם הלכתי ל'רוקדים עם כוכבים'. הופכים לך את כל העולם בשנייה. אוספים אותך בוקר אחד, זורקים אותך באיזה חדר חזרות עם רקדנית מקצועית, מכניסים אותך לעולם שלם של חוקים ומלבושים ואתה צריך לתפקד בתוך הדבר הזה. בשבילי זה היה אתגר מטורף וחוויה מאוד משמעותית. נכון שהתוכנית עצמה היא לא משהו שאני יושב לראות אותו בהכרח, אבל זה בגלל שאני לא כל כך בעניין של ריקודים, אבל אני כן מאוד אוהב 'האח הגדול', 'הישרדות', אני מאוד אוהב דוקו-ריאליטי. וזה גם היה ספציפית לאותה השנה. קצת לפני 'רוקדים עם כוכבים' חזרתי מפסטיבל קאן ומפסטיבל ונציה עם שני סרטים שהצליחו מאוד בעולם ובארץ, קיבלתי על הסרטים האלה פרסים. כשבאתי לתוכנית הייתי על תקן כוכב הקולנוע ומירקרתי קצת ההישגים האלה. זה היה מבחינתי לעלות עוד מדרגה".

אז זה לא היה שיקול כלכלי?

"גם. בואי נגיד שאם לא היו משלמים לי הכי הרבה בתוכנית, לא הייתי בה".

ואם מחר יציעו לך קמפיין לאיזו חברת אופנה?

"תלוי כמה כסף יציעו".