סוגיית ההגירה היא אחת המרכזיות בחברה האירופית העכשווית, וכיוון שהקולנוע תמיד משמש מראה של הנפש הקולקטיבית, היא גם אחת השכיחות בסרטים שנעשים ביבשת הקלאסית. אך כיוון שלאיש באירופה אין מושג איך לפתור את הבעיות שעולות בעקבות הסוגיה הזו, גם היצירות הללו נתקפות בלבול ומאבדות קשר למציאות שאינן יודעות כיצד להישיר אליה מבט.
כתוצאה מכך, הסרטים האירופים שנעשו בשנים האחרונות על מהגרים היו נגועים בדרך כלל בשלל חטאים אמנותיים: פשטנות, צדקנות, צקצקנות בלשון, פסיכולוגיסטיקה, עיצוב קריקטורי של דמויות, חלוקה דיכוטומית בין טובים לרעים, התענגות כמעט פורנוגרפית על סבל העולם השלישי, התפארות יתר בטוב-לבו של העולם המערבי, ושילוב בין הדגשה מעושה של המצוקה והמצאת פתרונות קסם לא אמינים לשם פתירתה
את כל אלה אין ב"חוף מבטחים", סרטו הטרי של אקי קאוריסמקי, וזאת אף שהוא דן בהגירה דרך סיפורו של צרפתי מזדקן, תושב עיר החוף לה האבר, הפורש חסותו על ילד אפריקאי שהתגלגל למקום באופן לא חוקי בדרכו למצוא את אמו בלונדון.
ביצירות קודמות מסוג זה, היה נהוג להסית את הצופים ככל היותר נגד רשויות החוק כדי להבטיח את הזדהותם עם המהגר. אך קאוריסמקי לא נדרש לתרגיל זה: בעולם שלו, כולם טובים, כולל מי שנהוג לחשוב לרעים, והוא סומך על הצופים שיעשו את הבחירה הנכונה ויחזיקו אצבעות לילד המהגר גם בלי שיש להם איתו אויב משותף. קל מכל להיות בעד הנגד, אך הבמאי הפיני מבכר להיות בעד הבעד.
מה אומר כוכב "חוף מבטחים", אנדרה ווילמס, על המחאה החברתית בישראל?
נוסף לכך, קאוריסמקי חורג מן המנהג הקבוע של סרטים קודמים שכאלה, ולא חופר בעברו הפסיכולוגי של הצרפתי המזדקן כדי להצדיק את מעשיו מלאי ההקרבה למען הילד. החסד שבו אינו בא כתגובת נגד לדברים רעים שקרו לו הוא פשוט אדם טוב במהותו וזהו, בלי שום דבר מסביב. הבמאי הפיני סומך על הצופה גם שיראה בטוהר לב תכונת אופי מספיק חזקה כדי להזדהות עם הדמות ומעלליה.
אם כך, בסיפור של "חוף מבטחים" אין שום קישוטים, והוא בסיסי כמו הבאגט עם החמאה שגיבורו אוכל, אך גם משביע כמוהו. בהתאם לכך, גם סגנון העשייה של הסרט, כרגיל אצל קאוריסמקי, חסכני ומדויק. כפי שאמרה אחת הצופות ביציאה ממנו, "הדמויות כאן באות ואז הולכות, ואין את כל מה שקורה בין לבין".
ככה זה אצל הבמאי, שבהשראת הקולנוע של ז'אק טאטי ורובר ברסון מעולם לא התפתה למילה מיותרת, להבעת פנים מוגזמת, להתפתלות עלילתית לא הכרחית או לשנייה מבוזבזת אחת של חומר גלם. יש קולנוענים ששמים קצת יותר סוכר מן הדרוש בקפה הקולנועי שלהם כדי לוודא שיהיה מתוק מספיק, ויש כאלה ששמים פחות מן הדרוש כדי לא להסתכן במתיקות יתר, אבל קאוריסמקי אף פעם לא טועה במינון. אין אצלו יותר מדי אבל גם לא פחות מדי, אלא בדיוק את מה שצריך.
הדיוק הזה אפיין תמיד את עבודתו של קאוריסמקי, והוא מובהק מתמיד ב"חוף מבטחים", שבכלל מביא לשיא את כל מה שהבמאי היה טוב בו, לפחות בעבודותיו האחרונות: ההומור האבסורדי מלכתחילה, שמתנגש בהבעות פנים הקפואות של הדמויות ובכך יוצר אפקט מצחיק עוד יותר; השימוש החד בצבעים, והעיצוב המוקפד של כל מעמד ומעמד; בניית העולם העשירה והייחודית, כולל דמויות משנה מענגות; היכולת ליצור משלים אוניברסליים, ובכל זאת למקם אותם בהקשר היסטורי-חברתי; ומעל הכל, האנושיות והחסד, והאמונה בכך שיש אנשים טובים שעושים מעשים טובים, וכתוצאה מכך קורים להם דברים טובים.
הודות לכל זה, "חוף מבטחים" הוא סרט שמקסים לכל אורכו, וחשוב מכך מרגש בצורה בלתי רגילה בסופו. נכון, אפשר לבוא ולומר שיש בו משהו נאיבי, אבל מה בעצם רע בזה? קאוריסמקי הרי יודע שהקולנוע לא מסוגל להציע כרגע פתרונות קונקרקטיים למצוקת העולמיות, וספק אם יש בכלל מישהו שמסוגל לעשות זאת. לכן, הוא מציע פנטזיה מושלמת על איך שהדברים צריכים ויכולים להיראות ועל איך שאנשים יכולים וצריכים להתנהג.
אין כמו קאוריסמקי, שהיצירות שלו תמיד היו יקום משל עצמן, כדי לבנות את הפנטזיה הזו. "חוף מבטחים", כמו סרטים קודמים פרי עטו, מתרחש בעולם מקביל, דומה לזה שלנו אך טוב ממנו. כך, בסיום הצפייה אומר הקהל בלבו שהלוואי שהעולם שלנו היה כזה, ואז שואל את עצמו למה זה לא ככה. "חוף מבטחים" אולי לא יכול לשנות במו ידיו את המציאות, אבל רחוק ממנה ככל שיהיה, הוא בהחלט מסוגל לגרום לצופיו להתחיל לחשוב איך אפשר לעשות זאת.
איפה ומתי רואים את "חוף מבטחים"?