"מישהו מטפל בך?"
בשנות השמונים כשבכלל עוד לא דיברו על הומואים, ואם דיברו עליהם זה היה לגיטימי לגמרי לקרוא להם פשוט מתרוממים ופייגעלעך; נחתה בארץ בחריקה "מישהו מטפל בך" הסופר קאמפית, המגה הומואית, הסופר דופר פאביולס ושמטה כמה וכמה לסתות המומות של צופי ערוץ 1. אפילו מלבד הערך המוסף של הצגת דמות הגיי הנשי לישראל הקטנה והשמרנית, "מישהו מטפל בך" היתה מצחיקה ופרועה ונהדרת לחלוטין.
חג מולד שמח וסוטה לכולם!
הקומדיה שעסקה בעובדי חנות כל-בו בריטית מתחה את הגבולות בכל הנוגע למערכות יחסים לא הולמות במקום העבודה; ליבידו בריא של נשים מבוגרות (מיסיס סלוקומב והפוסי שלה); חוסר הבנות בעלות סאבטקסט מיני, ועוד כיוצא באלו.
היינו רוצים לומר שהקומדיה שהחלה בשנות השבעים בבריטניה השפיעה על תעשיית הקומדיות הישראליות, אבל האמת שביחס ל"מישהו מטפל בך" המופרעת, מסתבר שגם ארבעים שנים אחרי כן, עדיין יש לנו מה ללמוד.
"טופ אוף דה פופס"
הדבר המדהים באמת ב-BBC זה עד כמה המוסד הזה אוהב תרבות על כל גווניה, מהגבוהה ביותר ועד לאופרות סבון וגם רוקנרול כן, רוקנרול, הדבר הזה שבערוץ 2 כל מיני מנהלים בחליפות נחרדים ממנו וחושבים שהוא מבריח את הקהל להשתין או להכין סנדוויץ'. "טופ אוף דה פופס", בתוך כך, הוא מוסד מדהים בכל מובן, כזה שאירח את האמנים הגדולים באמת לרגע זוהר ונפלא של מוזיקה טובה בטלוויזיה.
טראביס מופיעים ב"טופ אוף דה פופס"
קשה להפריז בחשיבות של "טופ אוף דה פופס" להתפתחות המוזיקה הבריטית ולכן גם תמיד מרגשים הקמפיינים הקוראים להקמתה לתחייה או אפילו רק להקרינה בשידורים חוזרים, כפי שאירע באחרונה. בנוסף, הצילומים הולידו אינספור מיתולוגיות, החל מהגיטריסט של אואזיס שאחז בצ'לו על אף שלא ידע לנגן בו ועד העוגות שסולן Travis חטף בפנים בביצוע של "Sing". אבל זה רק אצל הבריטים, כן? אנחנו נסתפק באלירז שדה ואילנית בערוץ 24. אגב, ג'ימי סאביל, המגיש המיתולוגי של התוכנית הלך לעולמו בסוף השבוע האחרון וזו הזדמנות להגיד לו תודה, ושגם השבוע, הוא עדיין מספר 1 וזה "טופ אוף דה פופס".
"העולם המופלא"
אחת התרומות הגדולות של ה-BBC לתרבות ולחברה היתה סדרת הטבע המופלאה "העולם המופלא". במשך חמש שנים שוטט צוות התוכנית מסביב לגלובוס ותיעד את סביבות המחיה השונות בכדור הארץ מהמדבריות ועד לקוטב, ממעמקי הים ועד להרים ולמערות. העבודה הקשה השתלמה כשעל המסך נראו התנהגויות בעלי חיים ותופעות טבע שמעולם לא נחשפו קודם לכן והוצגו יצורים שכלל לא ידענו על קיומם.
דמבו - הסיפור האמיתי
מה שעלול היה לגמור כשיממון לחובבי הז'אנר בלבד, הפך ליצירת מופת באמצעות עריכה קצבית, קריינות כריזמטית ופסקול סוחף שהצליחו לייצר נרטיב דרמתי בכל פרק כך הנשימה נעתקת כשלהקת אריות תוקפת פיל או כאשר דוב קוטב לא מצליח להכניע את טרפו ומת מרעב. בנוסף, התוכנית הראתה לעולם כיצד לוקחים טכניקה עלומה יחסית עד אז, ה-HD, ומכניסים אותה לכל בית באמצעות צילומים לא ייאמנו באיכותם. כך, הראתה התוכנית שעיקרון הברירה הטבעית של דארווין קיים לא רק בטבע - גם בטלוויזיה החזק שורד, אחרת איך תסבירו את הישרדותה של הרשת הבריטית כבר 75 שנה.
חטיבת הקולנוע של ה-BBC
הזכייה של "חייבים לדבר על קווין" בפסטיבל לונדון שהסתיים זה עתה, הוכיחה שוב שני דברים: ראשית, כי למרות מדיניות הצנע שהונהגה במדינה, הצליחה איכשהו תעשיית הקולנוע הבריטית להתגבר על המשבר שבו היתה ולנסוק לאחת מן התקופות הכי טובות שאי פעם היו לה; שנית, כי לחטיבת הקולנוע של ה-BBC יש חלק גדול בנסיקה הזו, שכן "קווין", כמו סרטים בריטים מהוללים רבים מן העת האחרונה, נעשה במעורבות שלה.
הטריילר של "חייבים לדבר על קווין"
וכך, אף שה-BBC מזוהה בעיקר עם המסך הקטן, היתה לה חלק מהותי בהפקת כמה מן הלהיטים הבריטים הגדולים של העשור האחרון - מ"בילי אליוט" ועד "לחנך את ג'ני". חטיבת הקולנוע שלה היתה אחראית גם לשלל סרטי תעודה מעולים, האחרון שבהם הוא "פרויקט נים", ככל הנראה יצירת הדוקו הטובה ביותר שנעשתה השנה בממלכה המאוחדת.
בשנים הקרובות אמורה התעשייה הבריטית להמשיך להמריא, וה-BBC צפוי להמשיך לעזור לו בזה. בינתיים, אצלנו יעשו שלושת הערוצים כל שביכולתם כדי לחמוק מן ההשקעה המינימלית ביותר בקולנוע המקומי. ככה זה, בלונדון יש טלוויזיה מצוינת, אבל גם הרבה יותר מזה.
"The Hour"
הקלאסיקות הבריטיות כבודן במקומן מונחות וזה תענוג לא מבוטל לחזור אליהן, אבל הגדולה של הבי.בי.סי טמונה במידה רבה בעובדה שהיא לא נחה על שמריה. uמידי שנה מנפקת הטלוויזיה הממלכתית של בריטניה שלל תוכניות שעושות את דרכן לפנתיאון ובצדק מוחלט. אחת טרייה כזו היא "השעה" מהשנה האחרונה, שכונתה בעבר "מד מן" הבריטית ולא בצדק - שתיהן אמנם מתרחשות באותה תקופה, אבל כאן מסתיים הדמיון.
לטריילר של "The Hour"
מדובר בדרמת מתח שמתרחשת ברובה מאחורי הקלעים של תוכנית אקטואליה בבי.בי.סי בתקופת המלחמה הקרה. ענייני ריגול, תסריט חכם ומהודק ותצוגת משחק בריטי, כמיטב המסורת של האקדמיה המלכותית למשחק. פלוס אחד משמעותי, הוא דומיניק ווסט, שמראה למקנולטי מה שבבולטימור סאן עוד לא התחילו להוריד לדפוס.
"הפתן השחור"
ב-1983 שודרה בבי בי סי העונה הראשונה של "הפתן השחור", והוכיחה שיש מקום לתוכנית שההומור שלה אינטליגנטי ומניח ידיעת היסטוריה והבנה תרבותית בסיסית. כוכב הסדרה היה רואן אטקינסון - רגע לפני שהפך לסנסציית ההומור של שנות ה-90 עם "מיסטר בין" - ולצדו שיחקו גם טוני רובינסון, סטיבן פריי ויו לורי ("האוס").
איך מפחידים שחקנים - לפי הפתן השחור
כל עונה של הסדרה מוקמה בתקופה היסטורית אחרת באנגליה, מימי הביניים דרך תקופות מלכים שונות ועד מלחמת העולם הראשונה, אך בכולן גילם אטקינסון את בלקאדר הספק-טיפש, לא יוצלח, ערמומי לפרקים, ציני ותמיד תמיד מסתבך עם הממונים עליו. עם 24 פרקים בלבד, במשך ארבע עונות, קשה לדבר על סדרות רבות שהותירו חותם כמו "הפתן השחור", ושההומור שלהן עדיין רלוונטי כמעט 30 שנים אחרי שידורן.
"גאווה ודעה קדומה"
רומנטיקה אף פעם לא היתה החלק החזק שלנו, לא כאומה ולא בטלוויזיה הישראלית. אולי המעט שהיה, גורש על שאריותיו יחד עם המנדט הבריטי, ולפחות אפשר לשמוח על הדרמות הבריטיות התקופתיות עטויות הכפפות הלבנות והשמלות המרשרשות שמייבאות משהו מזה למדבר התשוקה הישראלי.
אם זאת אהבה אז למה היא לא טובה?
"אהבה ודעה קדומה", פסגת הרומנטיקה של ג'יין אוסטין, תמיד היתה פנינה בריטית משובחת, ובעיבוד של BBC מ-1996 שכלל את קולין פירת' כמיסטר דארסי המאופק, היא בכלל היתה נהדרת. הדרמה הכבושה, הטקסט הקריר שמסתיר תחתיו נהרות עמוקים של סאבטקסט שוצף, והסקס אפיל המרומז החזירו אפילו למדינת הקרוקס את הסומק ללחיים.
ואפילו לא פחות חשוב מאותה תרומה שרירה וקיימת העומדת בזכות עצמה; כדאי לזכור שלולא העיבוד דנן לא היתה קיימת ברידג'ט ג'ונס על הפטיש המסוים שלה למיסטר דארסי, וקולין פירת' לא היה מלוהק לליהוק המודע לעצמו ל"יומנה של ברידג'ט ג'ונס" שגם הוא סוג של עיבוד ג'יין אוסטיני.
"כן, אדוני השר"
לא סביר שלחתול הרשמי של במעונו של נתניהו היו קוראים על שם מזכיר הממשלה; וכנראה שהברונית מרגרט תאצ'ר, שאמרה ש"כן, אדוני השר" היא הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה, היתה מדביקה כינוי דומה ל"פולישוק" רק בימי האלצהיימר שלה.
על סוסים טרויאנים ושיעורי היסטוריה
אם "ילדי ראש הממשלה", למשל, היתה חיקוי של המציאות, הרי שתכנית המופת של ה-BBC היתה החיים עצמם: אמיתיים ולא מדיפים מקיטש. השר הטרי, ג'יימס האקר, באמת רצה להותיר חותם - והוא היה מצליח, אם לא היה ניצב מולו האויב הגדול ביותר שלו, סר האמפרי - הפקיד הנצחי שעשה הכל כדי לסכל צעדים שיזעזעו את הלשכה, או שיגזלו מעט מיוקרתו שלו.
רק בסדרת ההמשך, כשנבחר האקר לתפקיד ראש הממשלה, הוא הבין, כמו שאנחנו יודעים בישראל, שפופולריות חשובה ממעשים. מי אנחנו שנחלוק עליו.
השתתפו בהכנת הכתבה: שני גורקביץ', לילך וולך, הדר טורוביץ', אוריה כנף, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף