הפינה הכי מעניינת בתערוכתו של אנסלם קיפר במוזיאון תל אביב לאמנות היא זו שבין שני הציורים המונומנטליים, "מלח הארץ" ו"אררט". לאו דווקא בגלל שמדובר בשני ציורי ענק, בעלי שכבות צבע מובלטות שמשלבים חומרים יוצאי דופן כמו עופרת ומתכתבים עם המסורת הנוצרית או עם סיפורי התנ"ך, אלא דווקא בגלל גורם אחר, פרוזאי הרבה יותר.
רוב האנשים שמגיעים לפינה זו, מרימים את ראשם מעלה ובוהים בקימור הנפלא של קיר הבטון המתנשא מעליהם, שנראה כאילו הוא עומד לגלוש ולהציף את החדר בנוזל אפרפר, כמו מעין לבה מודרנית. המתח האפוקליפטי המסתתר בכלל במבנהו המדובר של המוזיאון, תואם את המוטיבים החוזרים בעבודותיו של האמן הגרמני הנודע.
מוזיאון תל אביב לאמנות מתחדש - כותרות נוספות:
מוזיאון תל אביב לאמנות נפתח מחדש: האם זו נקודת מפנה באמנות הישראלית?
מוזיאון תל אביב לאמנות - האגף החדש נחשף
תלכו לבקר באגף החדש של מוזיאון תל אביב? ספרו לנו בפייסבוק
החזיון הארמגדוני, הכיליון, הבלות ,השבר וההרס נוכחים כולם בציוריו, פסליו ומיצביו של קיפר, אמן גרמני שנולד עם תום מלחמת העולם השנייה והתפרסם בחשבון הנפש שערך בעבודותיו עם ההיסטוריה הקרובה והאפלה של גרמניה, כמו גם בשל רצונו להחזיר למרכז הבמה את התרבות והלאומיות הגרמנית המיתולוגית. התערוכה "שבירת כלים", שהיתה יוזמה של המנכ"ל והאוצר הראשי של המוזיאון מוטי עומר שהלך לעולמו ולא זכה לראותה בשלמותה, עוסקת בהיסטוריה ובמיסטיקה היהודית. ציורי הענק, הכה מזוהים עם קיפר, מוצבים לצד שני מיצבים גרנדיוזים ומספר פסלים.
שם התערוכה מתכתב עם יסוד בתורת הקבלה המתאר את הרגע בו הכלים שהכילו את אור האלוהים התנפצו וכך העולם עמד על סף תוהו ובוהו אך ניצל באמצעות תהליך של "תיקון". זהו גם שמו של אחד המיצבים המוצג במעין חדר סגור למחצה ובו ספריית עופרת עצומה בגודלה המוקפת בזכוכית מנופצת. עבודה זו, במידה רבה, מייצגת את מעלותיהן ופגמיהן של יצירותיו של קיפר גם יחד. עבודותיו מרשימות ועוצמתיות בשל גודלן, החומריות הבוטה שלהם והאסתטיות של הדברים שיופיים אינו מובן מאליו. ואולם, יש בהן משהו פשטני. אם קיפר מדבר על שבירת כלים, הוא מציג שברי זכוכיות; בציור אחר ושמו נוח, אנו רואים את התיבה מעץ שעברה טרנספורמציה לכדי צוללת מלחמה מעופרת יצוקה; ציור נוסף המוקדש לפאול צלאן, המשורר יהודי הנודע ששרד את השואה, מכיל ספרים שרופים אמיתיים; כשהוא מצייר את סולם יעקב הוא רוצה שתדעו ולכן הוא כותב זאת על הציור עצמו הכל נמצא שם, קיפר מדבר גלויות. אין רמזים, כל הקלפים על השולחן.
איפה בכל זאת נמצא הסאבטקסט? בהתכתבות של קיפר עם תולדות האמנות. הציור "שמשון" למשל, מתייחס כמובן לשמשון הגיבור, דמות שציורה כבר בעבר בידי גדולי הציירים כמו רמברנדט, רובנס ועוד. אבל קיפר הוא היחידי שאינו מצייר את שמשון עצמו, אלא מחליף את דמותו בתת מקלע אמיתי (הוא התכוון שיהיה זה תת המקלע ששימש את הוורמאכט בזמן המלחמה אך נאלץ להסתפק בכלי נשק סובייטי). לא בטוח שכל מי שמבקר בתערוכה יודע את ההיסטוריה של הציור ומיקומו בתולדות האמנות. לא בטוח שזה משנה.
בכך מעלות יצירותיו של קיפר את השאלה הנצחית באמנות האם היצירות צריכות "לדבר בעד עצמן"? הרי אין ספק שהרבדים הנוספים והעומק של היצירה הם שהופכים אותה למעניינת ומרתקת, אבל האם היא גם עומדת בפני עצמה? התשובה לגבי יצירותיו של קיפר היא אמביוולנטית. כן כי הן מרשימות ומהממות אותך בגודל שלהן ובעוצמה הטמונה בהן; לא כי בכל זאת יש הרגשה של אמן עם מניירה, שהבין מה עובד ומאז משכפל את זה. כך או כך, היצירות המוצגות בתערוכה מעניינות מעצם העובדה שהן גורמות לך להרהר על מיתולוגיה, על מיסטיקה, על אמנות, וכמובן על השואה, ובכך מצליחות לחרוג מן המסגרת שתוחמת אותן ומחברות בין האמנות לשדות הרוח האחרים, גם אם לעיתים זה נעשה בגסות מדי.
הבחירה בתערוכתו של קיפר לחנוכת האגף החדש היא בעלת משמעות החורגת מטיבן של היצירות המוצגות בה ייבוא של כוכב מוכר וידוע מעידה על חגיגיות המאורע בו מתקשט המוזיאון באייקון אדריכלי מהשורה הראשונה. מעבר לכך מדובר בהצהרת כוונות במקום להחליט כי עם אגף חדש יוצאים לדרך חדשה וחושפים את האמנים הצעירים שיצעידו את עולם האמנות הישראלי קדימה למשל, בחרו כאן ללכת על בטוח, אמן עם קבלות ושם עולמי.
סביר להניח שזה יעבוד מצוין עבור המוזיאון ומבקרים רבים ישטפו את חללי התצוגה שלו, לפחות בחודשים הראשונים לפתיחתו. מי שירצה להתאוורר מעט מן העומס הצפוי יוכל לצאת אל החצר הפנימית שנוצרה במרחב שבין הבניין החדש לזה הישן. גם הפער הזה שבין שני הבניינים נוצל להצגת יצירות אמנות. בעוד שקיר הבניין החדש, על בליטותיו המיוחדות וחלונותיו המשולשים, נותר חשוף ועומד כיצירת אמנות בפני עצמו, על הקיר החיצוני של הבניין הישן נתלתה עבודתו של ארז ישראלי, "זרים". זרי חרציות אפורים מבטון תלויים זה לצד זה לאורך הקיר כולו; שרשרת זו שנראית כזרי זיכרון המקשטים את הבניין הישן והצנוע זועקת באירוניה המלך מת, יחי המלך החדש.