תור הזהב של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון קיבל ביטוי בשלל זירות. הבולטות שבהן היו האוסקר כמובן, עם שלוש מועמדויות רצופות, וכן בפסטיבלים הבינלאומיים, שם זכו סרטים מקומיים בפרסים יוקרתיים למדי. לפריחה הזו תמיד נלוותה נוכחות מפוארת בפסטיבלים המקומיים: סרטים כמו "עג'מי", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ועוד, עיטרו את תחרויות הסרטים בפסטיבלים של ירושלים וחיפה והביאו לתחרות צמודה, מרתקת ובעיקר איכותית.
המצב הזה השתנה, וזהו אחד הסיפורים הבולטים של השנה בקולנוע הישראלי. האיכות של סרטי התחרות הישראלית בפסטיבלים של ירושלים וחיפה נראתה כאילו הגיעה לקו אדום בעייתי למדי. "הגיעו לכאן רק שלושה סרטים ישראליים שראויים להיות בתחרות, אבל אי אפשר לעשות תחרות רק עם שלושה סרטים, אז מכניסים את כל מי שרוצה להיות מועמד", אמר השנה גורם בכיר בהנהלת פסטיבל חיפה. בירושלים, מנהל מחלקת הקולנוע של ARTE, מישל ריאק, נשבע להחרים את הפסטיבל בגלל שבחירתו להעניק את פרס סרט הביכורים הטוב ביותר ל"עמק תפארת" נפסלה מפאת מעורבותו בהפקה, אבל גם על איכות הסרטים המוצגים בפסטיבל היה לו מה להגיד: "היו 11 סרטים, ומתוכם היו כמה ברמה חלשה מאוד. באופן כללי, הפסטיבל הזה היה קטסטרופה", אמר בזמנו הבכיר הצרפתי. בחיפה, אמר שופט בתחרות הישראלית כי "לא נעים לי מגארת אנווין, המפיק של 'נאום המלך', שבא להיות יו"ר חבר השופטים כאן. הוא רואה פה סרטים שלא ראויים להיות בתחרות של פסטיבל קולנוע".
האש כוונה בעיקר לסרטים כמו "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" ו"אנחנו לא לבד" שהוקרנו בפסטיבל חיפה, וב"רסיסי אהבה" ו"סלסה תל אביב" שהוקרנו בירושלים. את האחרון קטלו הביקורות בתארים כמו "סרט לערוץ ויוה", ופניני ביקורת אכזריים נוספים לא נחסכו גם מהאחרים. "סימיקו הקטן", למשל, הוכתר כ"סרט בורקס עילג". אז מה קרה לרמה של הקולנוע הישראלי בפסטיבלים החשובים ביותר שלו? והאם זה מעיד על משבר בתעשייה?
"פסטיבל חיפה היה די מחורבן", חורץ מבקר הקולנוע של מעריב, מאיר שניצר. "גם הסרטים שנחשבים יותר טובים לא היו מפתיעים או שלא היתה בהם אמירה מעניינת". הבעיה, לדידו של שניצר, טמונה בעיקר בעובדה שהתחרויות בחיפה ובירושלים מרכזות בתוכן רק סרטים ישראלים. "בפסטיבלים בינלאומיים הנוהג הוא אחר לגמרי. התחרות היא בינלאומית ולא לאומית", הוא משווה. "השבוע לדוגמה, אני נוסע לפסטיבל סלוניקי ויש שם תחרות בינלאומית עם ממוצע של 14 סרטים. בפסטיבלים בינלאומיים כמו זה וכמו פסטיבל קאן, הסרטים עוברים ניפוי מוקדם והפסטיבל שומר לעצמו מקומות ספורים לסרטים מקומיים בבחינת כרטיס פתוח - קארט בלאנש, מה שנקרא. אם בירושלים או בחיפה היתה תחרות בינלאומית רצינית ואמיתית, היו שומרים מקום לשלושה סרטים ישראלים שהיו עוברים ניפוי ובדיקה מוקדמת, ובהכרח הרמה היתה גבוהה יותר".
הפתרון לדעתו של שניצר, פשוט: "אם יש פה תחרות של האקדמיה, של הסרטים הטובים, למה צריך שתהיה תחרות לאומית כזאת גם בירושלים וחיפה?", הוא תוהה. "חד משמעית הגיע הזמן לתחרות בינלאומית". פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה, לא מסכימה עם האמירה הזו: "התחרות היא לסרטים ישראלים מכיוון שאנחנו חושבים שתפקידנו הוא לתת במה מיוחדת לקולנוע הישראלי", היא אומרת. "אם זה ייטמע בתחרות הכללית לא נוכל לתת ספוט ליצירה הישראלית. זה חשוב. ברגע שאתה מבודד ועושה תחרות ישראלית בכל הקטגוריות, אתה עוזר להתמקד ביצירה המקומית ולחשוף אותה גם לקהל הישראלי וגם לקהל הבינלאומי".
אבל הסרטים היו ברמה נמוכה. במה זה עזר?
בלייר: "לא כל יום קם ברטולוצ'י, אז מה? אלו הסרטים שנעשו השנה בארץ ואני חושבת שהם לא היו מושלמים, אבל בהחלט ברמה ראויה. אחד השתתף בתחרות בפסטיבל ברלין, השני בוונציה, השלישי בעשרות פסטיבלים בינלאומיים אחרים, וזה עוד לפני שהוא הגיע אלינו. אם זה ראוי להם זה ראוי גם לנו".
אבינועם חרפק, מנהל התכנייה של פסטיבל ירושלים, מצטרף לבלייר ומכריז שהחששות מסיום תור הזהב בקולנוע הישראלי אינן מוצדקות: "אין שום דרך לקבוע מגמות על פי שנה אחת ולהיות צודק", הוא מכריז. "אני גם חלוק לחלוטין לגבי הטענות על השנה. אני זוכר שנים גרועות יותר בעשור האחרון. גם אצלנו, גם בחיפה וגם באקדמיה. תשווה את הסרטים שעשו השנה בקולנוע הרומני שמרבים להשוות אלינו בשנים האחרונות. עכשיו תמחא כף - אנחנו טובים מהם". גם למבקרים יש לחרפק מה להגיד. "לך תדע, אולי בעתיד הסרטים האלה גם ייחשבו ליצירת מופת", הוא אומר. "מה המבקרים כתבו על ג'רי לואיס, ומה טריפו כתב עליו? המבקרים לא בהכרח מקדימים את זמנם".
ההצעה לבטל את התחרות המקומית לא מופרכת.
חרפק: "הכסף שהתורמים נותנים לפסטיבל ניתן עבור התחרות הישראלית. עבור הקולנוע הישראלי. משפחת חג'ג', קרן ון ליר ודומיהם הם תורמים לקולנוע הישראלי. זו הדרך שלנו לשכנע אותם לתרום".
חרפק מעלה בצדק את שאלת הכסף, שמובילה אל קרנות הקולנוע, אלו שמעניקות תמיכה כלכלית הכרחית לסרטים. הבעיה היא שישנם סרטים שכאשר צופים בהם לא ברור לאן הלך הכסף. "לפעמים ישנם סרטים ישראלים שאנחנו או הקרנות האחרות מסייעות להם רק בסכום זעום ממש. פה ושם. רק כדי להשלים", מצהיר מנהל קרן הקולנוע הישראלי, כתריאל שחורי. "אבל אין קשר בין זה לבין ההחלטה האם הסרט ראוי להשתתף בפסטיבל", הוא מוסיף. "זה עניין של מנהלי התוכנייה בפסטיבלים. אני לא מנהל פסטיבל ואני לא יכול לדבר בשם הפסטיבלים ומי אני שאגיד להם מה לעשות. אבל פסטיבל צריך להחליט על קו לגבי עצמו. הוא צריך לקבל החלטה בעניין הזה. כל אחד עם כסף יכול לעשות סרט, אבל לא כל סרט צריך להתקבל לפסטיבל".
שחורי מצביע גם על סיבה אפשרית נוספת לאיכות הדלה של חלק מהסרטים בפסטיבל חיפה וירושלים: "הרבה מהעניין זה הסמיכות ביניהם", הוא אומר. "יש בין חיפה לירושלים רק שלושה חודשים. זה קרוב מדי. לא מספיק סרטים יוצאים בין לבין. אבל אתה לא יכול לדעת. היו שנים שבהם בחיפה היו סרטים טובים מאוד וגם בירושלים. זה דבר שהוא מאוד סולידי".
נחמן אינגבר, בכיר בקרן רבינוביץ' התומכת בסרטים רבים, מציע לא להיגרר למועקה בעקבות הדיבורים על הידרדרות הרמה: "לחלוטין לא צריכים לדאוג. יש תמיד מחזוריות. יש שנה אחת טובה ושנה אחת או שנתיים פחות טובות. אני לא חושב ששנה שיש בה סרט כמו 'הערת שוליים' יכולה להיחשב כשנה לא טובה. בעבר בקולנוע הישראלי היה מקובל שיש סרט אחד טוב כל שנה וסרטים אחרים לא טובים".
אבל הרמה בסרטים הישראלים בפסטיבלים נמוכה. התחרות שם נעשית בפערים גדולים.
"אולי זה דווקא טוב. מה רע אם הסרטים הטובים יותר מתמודדים מול הרעים יותר? הביקורת מכריעה - 'זה טוב' או 'זה רע', ואחרי זה הרבה יותר קל להתמצא. האדון שהפיק את 'נאום המלך' לא יודע שגם באנגליה עושים סרטים רעים?", שואל אינגבר. "גם פה זה ככה. ממש כמו באנגליה".
פסטיבל חיפה 2011: כל הכתבות
פסטיבל ירושלים 2011: כל הכתבות
מה דעתכם על מצבו של הקולנוע הישראלי? דברו איתנו בפייסבוק