לפני שנתיים שירה קצנלנבוגן החליטה שנמאס לה. היא הייתה אז בכל מקום אפשרי בדרמה המוזיקלית היומית של yes "דני הוליווד" השתכשכה באבק הכוכבים של רן דנקר וגאיה טראוב, על במות תיאטרון הקאמרי ב"הכתובה" שהציגה כמעט כל ערב, במגזינים, באתרי רכילות, בקטלוג אופנה, במשבצת המנחה בערוץ 24 ועל תקן דמותה של "שירי סרטים" ב"רמזור". אבל אז היא הבינה שהיא לא יכולה יותר ולקחה עשרה צעדים אחורה.
את הדירה התל אביבית היא המירה בבית במושב חגור שליד כפר סבא, את ההוויה הברנז'אית החליפה זוגיות צמודה עם המוזיקאי אלון לוטרינגר וארבעת החתולים שלהם ואת מקומו של המרדף אחר האודישן האבוד תפסה אוניברסיטת תל אביב, שם היא התחילה בשבוע שעבר את שנתה השלישית כסטודנטית רב תחומית לאמנויות. בקיצור, היא עשתה את הבלתי ייעשה ויתרה על התהילה לטובת השקט הנפשי. "הרגשתי שאני צריכה קצת שנייה להתרחק", היא מסבירה. "עבדתי מאוד קשה הרבה שנים ואחרי תקופה מטורפת של עבודה הרגשתי שאני צריכה להיטען מחדש. עבדתי, עבדתי, עבדתי ולא ישנתי. אז לקחתי ברייק, המשכתי לעשות דברים קטנים מדי פעם כדי להתפרנס אבל בעיקר יצאתי לנשום אוויר".
ההחלטה הקרייריסטית הזאת עלולה אולי להיראות תמוהה או אף שגויה, אבל מוכרחים לתת לקצנלנבוגן קרדיט על האומץ. מדי שנה נפלטים עשרות ואפילו מאות בוגרי בתי ספר למשחק שחולמים לקבל תפקידים והיא, לעומתם, הסתובבה לאחור בלי למצמץ. אבל כשלומדים להכיר אותה, מגלים מהר מאוד שהאמת הפנימית והחיבור לעצמה אותם מושגים ששחקנים רבים כל כך נהנים לשלוף מהשרוול באמת חשובים לה יותר מעוד ראיון לגיא פינס. "בדיעבד אני חושבת שאולי פרצתי לי מהר מדי והרגשתי שאני צריכה לעשות שנייה פוס. זה לא שהפרסום בלבל אותי או משהו, ממש לא. גם לא הפכתי לאיזו כוכבת גדולה. אבל הלימודים עכשיו באוניברסיטה הזכירו לי מה בדיוק אני אוהבת במקצוע הזה".
ההערכה המחודשת שלה למקצוע היתה גם זו שהובילה את קצנלנבוגן בסופו של דבר, לעלות מחדש על הסוס. לפני חצי שנה היא התייצבה שוב אצל המלהקים והחלה לפקוד אודישנים. התוצאות כבר ניכרות לצד תפקיד בסרט הקצר "תפרים" שהוצג בפסטיבל חיפה האחרון, שני תפקידי אורח ב"סברי מרנן" וב"תא גורדין", דרמת הריגול של yes שטרם עלתה (גם היא בכיכובו של דנקר), תפקיד בסרט אימה חדשה בשם "בשר תותחים" שצילומיו יחלו בעוד שבועיים ועוד תפקיד בהצגת הפרינג' "ילד הכרובית" שתעלה בקרוב ב"מעבדתרבות" בדימונה, היא קיבלה תפקיד קטן בעונה השלישית של "סרוגים", כמנהלת דתייה במשרד יחסי ציבור.
"אני ומלי לוי בעצם משמשות מראה לדמות של יעל שרוני", היא מסבירה. "אנחנו משחקות שתי נשים דתיות מודרניות, קרייריסטיות, שגם מגדלות ילדים וגם מאוד מודעות לאיך שהן נראות. כל העולם הזה היה חדש לי לגמרי. אני ומלי הלכנו למשרד יחסי ציבור חרדי וישבנו עם הבנות שם. הייתי מופתעת לגלות כמה הן מודעות למה שקורה גם בעולם החילוני, כמה אופנה ומיתוג חשובים להן. אחר כך המשכתי לתפקיד של אישה חרדית בסיטקום למגזר החרדי וזה כבר הרגיש לי ממש כמו בבית".
חברים שלך מ"דני הוליווד", כמו שני כהן, שעטו קדימה בקריירה והנה את עושה תפקידים קטנים ומשניים בגלל שלקחת הפסקה. את לא מרגישה קצת שנשארת מאחור?
"כן, הם המשיכו קדימה ואני עברתי למושב והלכתי לאוניברסיטה. בחרתי בזה. זה חלק מדרך, אז שנייה עצרתי, זה בסדר".
לא פחדת שישכחו אותך?
"אולי ישכחו אותי, אולי ברגע זה ממש שוכחים אותי. בעולם שלי, בסרט שאני חיה בו, אני לא שוכחת את עצמי. אני לא יכולה לחשוב כל הזמן מה חושבים עליי, זוכרים אותי או לא. נורא רציתי ללמוד, אז הלכתי לעשות את זה. כשהחלטתי לעשות את ההפסקה, הרבה אנשים סביבי אמרו לי שאני עושה טעות, שברגע שהדלת הזו נסגרת, קשה מאוד לפתוח אותה. מאוד הפחידו אותי. אבל החלטתי שזה מה שאני צריכה, רציתי לעשות את התואר הזה הרבה שנים וידעתי שזה מה שנכון בשבילי. אני צריכה להיות נאמנה לעצמי לפני הכל".
ומה עם להיות מפורסמת כדי להישאר שחקנית עובדת?
"הפרסום הוא פחות פקטור. ברור שהוא חלק מהעניין, אבל כמו כל דבר, זה עניין של מינון. אני לא רודפת אחרי ההכרה או מוטרדת מכמה מזהים אותי ברחוב. אני מעדיפה להאמין שיהיה בסדר. גם אם לא אעבוד בתור שחקנית. רציתי ללמוד, ללמוד זה להתפתח. יכול להיות שהלימודים האלה יגרמו לזה שלא תהיה לי יותר עבודה ויכול להיות שעכשיו אני חוזרת לעבוד ואני קצת חכמה יותר ויש לי עוד משהו לתת. אולי. לא יודעת. הכל יכול להשתנות, החודש אני עובדת ואולי עוד חצי שנה אף אחד לא ירצה לשמוע ממני".
לא בא לך כבר איזה תפקיד ראשי?
"אני מרגישה שאני בשלה היום לזה. תמיד ברחתי מזה, אפילו ב'דני הוליווד', כשבחנו אותי, לא רציתי לעשות את התפקיד הראשי. רציתי להיבחן תמיד לתפקידי משנה. פעם זה נורא הפחיד אותי, היום זה לא מפחיד אותי. אני חושבת שלא היה לי מספיק ביטחון אולי, לסחוב סדרה או סרט על הגב שלי והיום אני מרגישה שאני לגמרי יכולה".
שירי סרטים מ"רמזור" יכולה כבר לעבור לקדמת הבמה:
בגיל 32, קצנלנבוגן עדיין אוחזת באותה תכונה חמקמקה שמאפיינת רק שחקניות מעטות יופי נקי וכובש, כישרון אמיתי להשתחל לתפקידים מגוונים ומעין מתיקות אותנטית שגורמת לכל מי שצופה בה להתאהב, גם אם לדקות ספורות בלבד. היא לא נואשת שיאהבו אותה ולא רודפת אחרי עבודה, הרי זה לא שהיא חלמה על משחק מילדות.
"כשהייתי קטנה בכלל רציתי להיות רופאה. רק בגיל 22, כשראיתי הצגה בניסן נתיב, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות ומאז ועד היום, אני מתחברת קודם כל לאמנות שבזה. אני יודעת שכלפי חוץ אני אולי נראית לאנשים כמו סתם שחקנית טלנובלות, אבל אני לא יכולה לחיות לפי מה שאנשים חושבים עליי. כן הייתה לי תקופה שהייתי בחרדה שלא תהיה לי עבודה ובגלל זה לקחתי את כל מה שקיבלתי, כל אודישן. בדיעבד אני לא מצטערת על כלום. כאילו, מה כבר קרה? גם אם משהו היה לא טוב, עדיין טוב שהוא היה".
ומה תעשי אם תישארי בלי עבודה?
"אמצא לי עבודה במשהו אחר. בדיוק עכשיו אני פותחת סדנה למשחק. לימדתי תמיד אצל אחרים וזו פעם ראשונה שאני פותחת סדנה משלי למבוגרים. אני מתרגשת מזה בטירוף. אני מאוד אוהבת ללמד. אם אני ארצה או לא ארצה, במקצוע הזה יש משהו מראש שהוא לא פור גוד".
בכלל נראה כי המשחק זה לא הדבר החשוב ביותר בחייה של קצנלנבוגן כרגע. "אני מאוד רוצה כבר ילדים, אני גם מרגישה בשלה לזה אבל אלון מוציא אלבום ממש בקרוב וקיבלנו החלטה לחכות עם זה עוד קצת, עד שהוא יעשה את העניין שלו. ברור אבל שזה הולך לשם. יותר מעניין אותי ילדים מחתונה, אגב. בטח אתחתן עם בטן של חודש שמיני".