עשור מאז החל שדר הרדיו האגדי של ה-BBC ג'ון פיל לתמוך רשמית בדאבסטפ מעל גלי האתר הממלכתי של אנגליה, ביצע השנה הסגנון המוזיקלי את המעבר הסופי מגחמת תחנות הרדיו הפיראטיות של דרום לונדון לשחקן מפתח בזרם המרכזי של המוזיקה הפופולרית. הוכחה לכך ניתן למצוא בנוכחותו של הז'אנר באלבום המשותף של קניה ווסט וג'יי זי, באחרון של ליידי גאגא, בסינגל החדש של Korn ואפילו בקמפיין פרסומות למשקאות אנרגיה ומכוניות טויוטה.
הישג היסטורי בלתי מבוטל נוסף הוא הגעתו המיוחלת של הדאבסטפ אל אולי לב ליבו של הקונצנזוס האנגלי - מצעד הפופ הבריטי האלמותי "Top Of The Pops", בו לראשונה בהיסטוריה רצועת דאבסטפ בדמות "Louder" של DJ Fresh כבשה את המקום הראשון. כך שניתן להכריז כי השנה האחרונה הייתה ללא ספק השנה המשגשגת ביותר שידע הז'אנר בכל ימות חייו. כעת לקראת סופה יוצאים לאור כמה מהאלבומים המסקרנים ביותר שידע הסגנון עד כה.
Rustie Glass Swords // Warp Records
מי שמכיר מעט מעבודותיו המוקדמות של ראסטי ודאי לא יופתע שדווקא הוא זכה להיות בן טיפוחם של ווארפ. כבר באי.פי הראשון שהוציא לאור לפני חמש שנים התבדל המפיק הסקוטי הצעיר מן הקולגות הלונדונים שלו לז'אנר כשהגיש פן נועז ומתוחכם יותר של מקצבי טו-סטפ וקראנק באווירה מהורהרת ומלודית למדי. קצת משונה שחברת התקליטים ווארפ, מקום קדוש במיוחד עבור שוחרי IDM (סגנון מוזיקלי ששורשיו נעוצים באביו החורג של הדאבסטפ, דראם אנ' בייס) נזכרים רק כעת להוציא אלבום דאבסטפ לראשונה בתולדות החברה. עוד יותר משונה הוא שראסטי, שכאמור היה מזוהה עד כה עם הצד האפל יותר של הדאבסטפ, בחר להקליט לווארפ אלבום חם ואורגני על גבול הפופי ממש.
"Ultra Thizz" של ראסטי:
כבר מהפתיחה הבריאן אינואית משהו של הרצועה הראשונה באלבום וממבט חטוף בעטיפה שנראית כשאולה מאלבום פרוגרסיב רוק קאנוני גנוז משנות ה-70, "Glass Swords" צועק בקול נואש "קלאסיקה". הצליל של האלבום הוא פלרטוט מוזיקלי רענן ומהנה למדי בין מקצבי הדאבסטפ הקולחים לכמה מהשראותיו האחרונות - מהיפ הופ מודרני נוסח קניה ווסט וטימבלנד ועד סינת' פופ ורטרו אייטיז אלקטרוני, שתמיד מהנה כשם שהוא מקנה תו תקן איכות "שורשית" לאמן האחראי על אותו אזכור.
עם זאת, רוב רובו של האלבום נופל לקלישאת הרגע הנפוצה ביותר בענף הדאנס והיא הרחבת קלידי סינתיסייזר בודדים לכדי ניגון אקורדים שלמים (טכניקה שהפכה בשנים האחרונות לפופולרית למדי בזכות ה-Swedish House Mafia). לטראק אחד או שניים זה באמת נחמד ומהנה אך המחזור של השטאנץ הזה לאורך כמעט כל האלבום גורם לו להיות מעייף כבר בחצי הדרך. כך, "Glass Swords" הוא אלבום שמייצג נאמנה את הצליל המודרני ביותר של הרגע, אבל עוד רגע נוסף והרגע הזה כבר יחלוף.
Joker - The Vision // 4AD
ישנו קונפליקט אכזרי במיוחד עבור כל מפיק דאנס שמתבקש להקליט אלבום אולפן המיועד להאזנה ביתית. מעמד נכסף זה מעורר צורך להחליט עד כמה, אם בכלל, יש לנסות ולהתאים את מוזיקת המועדונים להאזנה בסלון הבית הפרטי. רוב רובם של מפיקי הדאנס לא ניחנו בהכשרה מוזיקלית אקדמית מעמיקה במיוחד ועל כן ישנם אינספור אלבומי דאנס להאזנה ביתית שגרסתם המוצנעת למוזיקת מועדונים חושפת תכנים הרמוניים פשטניים עד כדי מבוכה.
לא בטוח אם אלו השיקולים שעמדו מאחורי ההחלטה של ג'וקר להוציא אלבום שרובו מורכב מסינגלים קודמים שלו בגרסתם המקורית, אבל אין ספק שזה מה שהופך את האלבום שלו לנפלא. חשוב לציין שעבור מפיק כמו ג'וקר זה אולי פחות מאתגר להקליט אלבום המותאם להאזנה ביתית מאחר והוא מרבה לכתוב שירים בהם הוא משתף זמרים אורחים.
"Tron" של ג'וקר:
כאלבום שהורכב ברובו, כאמור, מסינגלים קודמים אפשר למצוא פה את רוב הלהיטים המוכרים שלו, כמו "Slaughter House", "Tron" ו-"Back In The Days". הרצועות האלה תחת כותרת אלבום אחד מצליחות לחלוטין לעמוד כשלם יפה העולה על סך חלקיו.
יהיה זה אולי קצת מגוחך להגדיר את הצליל של ג'וקר כ"שורשי" מאחר ומדובר בגריים ודאבסטפ - סגנונות מוזיקליים שקיימים בקושי עשור, אבל זו הדרך המדויקת ביותר כנראה לרמוז שמדובר כאן בסאגת רעידות באסים בדיסטורשן (הצליל המזוהה יותר מכל עם דאבסטפ). הערך המוסף כאן הוא שעל גבי אותם מפלי באס נכתבו גם שירי אר אנ' בי ובלדות טראנס שעושות קווטץ' בלב לסקייטרים בריטים קטינים בכל רחבי הממלכה.
Scuba - DJ Kicks // K7 + Martyn - Ghost People // Brainfeeder
תנועות מוזיקליות ייחודיות בעידן השפע והתקשורת ההמונית הן זן נכחד וכיום כבר כמעט ואין מוזיקאי שלא ניתן לשייך לפועלו לפחות תאום גנטי אחד. במקרה של סקובה ומרטין, די בטוח שאם ייערך מבחן פפסי בהאזנה עיוורת ליצירותיהם, ברוב המקרים יהיה קשה מאוד לזהות במי מדובר. גם סקובה וגם מרטין החלו את חזונם המוזיקלי בשיטוט בסמטאות האפלות ביותר של הדאבסטפ, הצליל המינימלסטי, הקר והדאבי של כל אחד מהם הפך ברבות הימים לאבטיפוס לסגנון, שגם כיום הם עדיין ניצבים כנציגים בודדים שלו. בשל כך ובשל איכות ההפקה חסרת התקדים שלהם אין עוררין בנוגע לחשיבותם וייחודם במוזיקה האלקטרונית.
"Ghost People " של מרטין:
לאחרונה, השניים, שכיום נדמה יותר מתמיד שהופרדו בלידתם, החלו לפזול במקביל יותר ויותר אל מקצבי ה-4/4 המסורתיים של האוס וטכנו. סקובה הוציא לאור השבוע את אלבום המיקס שלו עבור סדרת DJ Kicks היוקרתית, בו הוא משלב נאמנה טכנו תעשייתי דוגמת Surgeon וג'ראום סינדהאם, דאבסטפ מהורהר נוסח D-Bridge, אסיד האוס ושאר ממתקי אלקטרוניקה מתכתית קרה ומדיטטיבית.
מרטין הוציא לאור סוף סוף אלבום אולפן חדש הממשיך את מה שהתחיל באלבום הבכורה המופתי שלו "Great Lenghts", שיצא לפני שנתיים. הפעם מעט המחיצות שאולי נותרו ביצירתו בין טכנו, האוס ומקצבים שבורים התמוטטו לחלוטין וכך הבטיחו לראשונה מזה נצח אפשרות לדו-קיום בין חובבי הז'אנרים השונים. אומה אחת תחת אותו הגרוב הוא אולי חזון אוטופי נשכח אך כיום עושה רושם שהוא בר הגשמה מאי פעם.
מה אלבום הדאבסטפ האהוב עליכם? ספרו לנו בפייסבוק