קורדרוי 02: הרגעים הגדולים של המאניק סטריט פריצ'רז

האהבה שלי למאניק סטריט פריצ'רז דומה לאהבה שלי לאוצר לאומי וולשי אחר, ריאן גיגס. היא כמעט ואינה ניתנת לערעור, גם אם הם לא כל מה שחשבתי שהם, או יותר נכון – לא כל מה שהם רצו שאני אחשוב שהם. גם המאניקס וגם גיגס הם פסקול נעורים שאינם עוד, אבל כזה שהמוזיקה שלו מהדהדת לנצח. הם כבר מזמן לא צעירים כועסים בתחילת שנות העשרים לחייהם, כפי שהיו בסוף האייטיז, ואני חושש שגם אני לא, אבל ביולי 1991, כששמעתי לראשונה את "Stay Beautiful", הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלהם "Generation Terrorists", זה היה קראש מיידי. זה קרה במועדון קמדן פאלאס בלונדון, ושבוע אחרי שבוע, אני חושב שזה היה בימי שלישי, חיכינו לשיר ביחד עם כולם את הפזמון: "Don't wanna see your face, don't wanna hear your words, why don't you just…", ולהשלים ל"פאק אוף".

הקשבתי שוב ושוב לאלבום המושלם הזה, ביליתי לא פחות עם "Gold Against the Soul" היותר מיינסריטימי שבא אחריו ועשיתי מאמצים כבירים להתחבר ל-"The Holy Bible" השלישי והמאוד קשה שלהם. ב-1 בפברואר 95', כשאני כבר חייל, ריצ'י ג'יימס אדוארדס נעלם. בשנים שבאו אחר כך המאניקס הפכו ללהקה מאד מצליחה מבחינה מסחרית, עם מלא להיטי רדיו, ואני קצת הלכתי למקומות אחרים, מדי פעם בודק מה קורה, ואף פעם לא שוכח. ג'יימס דין ברדפילד, ריצ'י, ניקי ווייר ושון מור עשו רוקנ'רול סוציאליסטי, פוליטי, זועם, שניסה לא לשחק את המשחק התאגידי, עד שכצפוי, כמו בחיים האמיתיים, הקפיטליזם ניצח. לפעמים זה הוציא מהם שירים שלעולם לא ימותו, בפעמים אחרות זה היה טרחני, מטיפני וצבוע. אבל הם תמיד, כך אני נוטה לחשוב, האמינו במה שהם עושים. עשרה אלבומי אולפן יש למאניקס, בכל אחד מהם מסתתרים אוצרות, רובם התאספו עכשיו באוסף הכפול "National Treasures", ואני מקווה שהשם מודע לעצמו. אז הנה "Stay Beautiful", ואחריו – החיים ממשיכים.

נ.ב - פוסט זה אינו כולל התייחסות לחדש של אטלס סאונד. כדי למנוע משבר עם חברים שמבחינתם ברדפורד קוקס הוא המשיח, אומר רק שגם הפעם נותרתי אדיש, שלא לומר משועמם. בקיצור, לא במשמרת שלי.

וואו. ההרכב מקליבלנד, סוג של הצגה של איש אחד ושמו דילן באלדי, חוזר בפברואר עם אלבום שני בשם "Attack On Memory", שהפיק סטיב אלביני. זה השיר הראשון מתוכו, מהאינטנסיביים ששמעתי לאחרונה.

הורידו כאן

חבר אוהד מכבי אמר לי השבוע שהוא אוהב את לוס קמפזינוס! כמו שהוא אוהב את הקבוצה. לרגע שקלתי לסלק את השיר הזה מהפלייליסט, אבל מאחר ומדובר גם בלהקה שנוצרה בוויילס וגם בכזאת שחבל לוותר עליה בגלל משחקי כבוד לא מטופשים, הנה הסיפור: האלבום הרביעי שלה, "Hello Sadness", יוצא בשבוע הבא, וחבריה ממשיכים לעשות סוג של ארקייד פייר פוגשים את ברייט אייז פוגש את הצד הרגיש של מייק סקינר. הנה שיר הנושא.

וכאן אפשר להוריד את השיר שפותח את האלבום, "By Your Hand"

The Hold Steady היא להקה שאני מאד אוהב, ואני מקווה שאלבום הסולו של קרייג פין, הלב הפועם של החבורה הניו יורקית, ישחק באותה ליגה. קוראים לו "Clear Heart, Full Eyes", הוא ייצא בינואר, והנה טעימה מתוכו. פין מדויק כרגיל טקסטואלית, אך העטיפה המוזיקלית פחות סוחפת ממה שמספקת להקת האם.

"Humor Risk" הוא האלבום השני והשישי בסך הכל, שקאס מקומבס, הסינגר-סונגרייטר הקליפורני, מוציא השנה. הנה הסינגל היפה מתוכו.

הורידו כאן

עוד הבטחה ענקית היא אלנה טונרה הלונדונית, שמוציאה החודש אי.פי בשם "The Wild Youth". זה עוד קטע מהפנט מתוכו, אחרי "Home".

להרכב מברוקלין היתה שנה מעולה, ששיאה באלבום "Burst Apart". עכשיו יוצא אי.פי בשם "(Together)" שכולל שיתופי פעולה, רמיקסים ואת הקאבר הזה ל-The XX.

עדיין בברוקלין, הנה הבי-סייד של הסינגל החדש של הדראמס, "How it Ended". אייטיזי לפרקים.

שיר חדש ומצוין של הלהקה האירית הצעירה, קצת באווירת בלוק פארטי.

הורידו כאן

לא ברור האם הם קוראים לעצמם על שם פיל או דנה, אבל הלונדונים האלה הם סחורה חמה וזה הסינגל החדש שלהם.

אחרי שהקילרז הפציצו עם הקאבר הכי טוב לטעמי מאלבום המחווה של המגזין Q ל"אכטונג בייבי" של U2, מגיע אלבום הסולו הראשון של הבסיסט של הלהקה, שממשיך פחות או יותר את הקו המוכר. מדובר במחמאה.

הורידו את כל האלבום בחינם באתר הרשמי שלו

Inspiral Carpets היו חלק מסצינת מדצ'סטר של סוף האייטיז, תחילת הניינטיז. הם אמנם לא זכו לליטופים ולמעמד המיתולוגי של הסטון רוזס וההפי מאנדייז, אבל עדיין ציוו לעולם את אחד משירי הדאון הגדולים בהיסטוריה, "This is How it Feels". בימים אלה הם נמצאים בסוג של קאמבק.

קורדרוי: בלוג הרוקנרול של מני אבירם בוואלה! תרבות
קורדרוי: אהבתם? שכחנו משהו? ספרו לנו בפייסבוק