"לא רואים עלייך" הוא סרט בעל כוונות טובות, שמרגיש כאילו נעשה מתוך התגייסות מלאה של הצוות והשחקנים לטובת הנושא שלו - אונס וההתמודדות עם כל המשמעויות שלו. עומדת לזכותו גם הבחירה בסגנון קולנועי מינימליסטי, חף ממלודרמטיות ותפניות עלילתיות מלאכותיות, שמשדר רצינות ואפילו מידה של תעוזה. מה שחסר לסרט, וזאת בעיה גדולה, היא יכולת לנסח מציאות בדיונית אמינה, עקבית ומשכנעת. חרף הכוונות הטובות, הסרט מרגיש לכל אורכו מלאכותי ומאולץ, ולרגעים אף מעורר מבוכה. מצד שני, חייבים לציין שהסרט זכה לאחרונה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים חיפה, וגם בפרס בפסטיבל ברלין, כך שככל הנראה יש מספיק אנשים שחושבים אחרת.
"לא רואים עלייך" - הטריילר
במאית הסרט מיכל אביעד היא דוקומנטריסטית ותיקה ומוערכת, שיצרה בעבר סרטים בולטים כמו "לילדים שלי", "ג'ני וג'ני" ו"ירית פעם במישהו?". עיסוק בשאלות פוליטיות חברתיות מנקודת מבט נשית ואישית העסיק את אביעד כמעט בכל יצירותיה, וגם "לא רואים עלייך" אינו שונה במובן זה. נירה (יבגניה דודינה) היא עורכת וידאו, שבמהלך אחת מעבודות העריכה שלה על חומרים חדשותיים, מזהה על המסך את לילי (רונית אלקבץ), אישה שכמוה נפלה לפני שנים קורבן לאנס סדרתי. נירה, שהטראומה של האונס ממשיכה להעיב על חייה, מבקשת לגייס את לילי למסע התחקות אחרי פרטי הפרשה, בתקווה לסגור מעגל.
הפגמים המשמעותיים של "לא רואים עלייך" גלויים כבר ברגעיו הראשונים של הסרט. סצנת מסיק הזיתים, שבמהלכה מתעמתים פעילי שמאל עם המתנחלים ועם צה"ל, מעוררת מבוכה בעשייה המרושלת והפשטנית שלה. במידה רבה, כל פעם שהסרט נוגע בנושא הפלסטיני, הוא עושה את זה בצורה סרת טעם וקלישאתית. זה מגיע לשיא של טעם רע בסצנה שבה לילי, מדריכה במכון כושר, מנסה להזריק מעט תודעה פוליטית למתאמנים במהלך אימון שהיא מעבירה. צריך לראות בשביל להאמין.
גם אם מתעלמים מהעיסוק הבעייתי של אביעד בנושא הפלסטיני, שכל השילוב שלו בסרט מרגיש מאולץ לחלוטין, סובל "לא רואים עלייך" מלא מעט טעויות בשיקול דעת. לדוגמא, היעדר המיומנות של אביעד בבימוי שחקנים ניכר בחוסר האחידות המובהקת בין ההופעות הטבעיות של שחקני קולנוע מנוסים (ובראשם רונית אלקבץ המרשימה) לבין ההופעות המלאכותיות של שחקנים שעובדים בעיקר בתיאטרון (ובראשם יבגניה דודינה וגיל פרנק). לעיתים נדמה שכל אחד מהשחקנים משחק בסרט אחר, מבלי שתורגש יד מכוונת לעבר הסגנון הנכון ליצירה. גם ליהוקה של דודינה, בעל המבטא הרוסי המובחן, לתפקיד של אישה שנמצאת בארץ לפחות משנות השבעים המאוחרות, מגביר את תחושת השרירותיות של הבחירות אותן עושה הבמאית בסרט ופוגם באותנטיות שלו.
חוסר האמינות המתמשך ש"לא רואים עלייך" סובל ממנו הופך את הסרט לחוויית צפייה מתסכלת ברובה. מה שכן, כשמתרגלים לעולם הקולנועי החורק והצורם של הסרט וגם לפשטנות התסריטאית שהוא חוטא בה, מתפנים לשים לב גם לכמה יתרונות שיש בו, מעבר לנושא החברתי החשוב. לדוגמא, לחיבור בין אלקבץ ודודינה יש קסם "תלמה ולואיז"י מסויים, שלקראת הסוף גם מגיע להקצנה בלתי צפויה ומשעשעת, שקצת מזכירה את הסרט העצמאי המקסים "ג'ו + בל", שהוקרן כאן לאחרונה (נוכחותה של אחת השחקניות מהסרט ההוא, סיוון לוי, היא צירוף מקרים משעשע). גם עבודת הצילום של גיא רז ("כלבת") היא מיומנת, רגישה ומדוייקת. לבסוף, אי אפשר להתעלם מהתחושה ש"לא רואים עלייך" נעשה מהלב ובאהבה, ללא צל של ציניות, דבר שהופך אותו לסרט בעל ערך, למרות פגמיו המשמעותיים.
"לא רואים עלייך" - ראיון עם המפיק רונן בן טל
"לא רואים עלייך" - לשעות הקרנה ומידע נוסף