(קטע מתוך יומני רון ארד ששודרו ב"עובדה", באדיבות קשת)
בסוף, גם בן שני נחנק. שני, כתב המגזין המצוין של "עובדה" ואחד מכתבי המגזין הטובים בארץ, סיים את משדר פתיחת העונה של "עובדה" (חמישי, ערוץ 2) שעסק ביומני רון ארד, כשהוא לא מסוגל לדבר. אילנה דיין, העיתונאית הוותיקה שבאמת ראתה הכל, בקושי החזיקה עוד מסצנת הפתיחה. אבל ההבדל בין הרגע בו התחילה את המשדר לבין האופן שבו שני סיים אותו, גילם את כל ההישג שהיה בשידור הלא רגיל הזה: הפתיחה של דיין הזמינה מבט ספקני ואילו הסיום של שני פשוט הסביר את הסיבה שדיין, מהרגע הראשון, רעדה: היא ידעה מה יש ל"עובדה" ביד.
יומני רון ארד היו מסוג המסמכים שרק העוצמה הבלתי רגילה שלהם מסוגלת להפוך אותם למשדר טלוויזיוני. אמנם עצם השגת היומנים הוא הישג עיתונאי לכשעצמו, אבל מה שהופך אותם לאירוע הוא לאו דווקא הקריינות של בן שני (שהיתה בעיקר אנושית, אולי אפילו כפי ששבוי שכותב יומן מדבר), או הצילומים הביתיים שעיטרו את קריינות היומנים. יומני ארד חנקו מדמעות בגלל התוכן הלא ייאמן שבהם, שסתר את כל מה שמלמד האתוס הצבאי אודות שבויים והקוד לפיו הם אמורים להתנהג: במקום גבורה - אנושיות מוחלטת; במקום פאסון - ערימות של רגש; במקום הדחקה - גילויי פחד ועוצמה בלתי רגילים. ארד, למשל, אומר בפירוש שהמדינה צריכה לדבר עם שוביו, לשחרר את האסירים ולהקל את התנאים על העצורים בישראל, כדי שלו, רון ארד הפרטי שמתגעגע לאשתו היפה ובתו התינוקת, יהיה טוב יותר - לתשומת ליבם של חותמי עצומות ה"אל תחזירו שבויים בשבילי".
ההחלטה להשלים את יומניו של ארד עם יומנה של אשתו תמי היתה הברקה: הדיסאינפורמציה שבו שניהם חיו הושלם לראשונה והפך לרעיון קולנועי. דברי שני בני הזוג התכתבו זה עם זה מבלי לדעת והמפגש ביניהם על גבי המסך של "עובדה" היה מן רגע כזה שאחריו אין באמת מה לומר. דיין ושני נעלו את הנושא היטב כשהסבירו כיצד מערכת הביטחון בודדה את תמי ארד ובעצם מנעה ממנה להפעיל את הקמפיין שאולי היה מסייע לשחרורו של רון ארד. שידור התוכנית אחרי שחרור גלעד שליט היה בעיטה באופוריה של מדינה שחשבה שבשחרורו המשמח כמובן של שליט, כיפרה המדינה על חטא רון ארד. "עובדה", כמו שצריך, משכה את השטיח מתחת לרגליים של התזה הזו ומי שהתרסק היה המצפון האנושי.
משמח לראות ש"עובדה" חזרה לעונתה ה-18 עם משדר טלוויזיוני מיוחד באמת, בעיקר כי המבחן הגדול שלה עוד לפניה: "עובדה" השתנתה בשנים האחרונות והפכה מסמל אגרסיבי למאבק בבטחוניזם הישראלי, לבליל בעייתי של כתבות שהן על סף השירותרום למערכת הביטחון (משדר עימאד מורנייה מהעונה שעברה, למשל), וכמובן כתבות הצבע הבידוריות שנועדו להביא גם את הרייטינג. פתיחת העונה מסמנת את כל מה שטוב ב"עובדה" ואין יותר בטלוויזיה הישראלית: הישג עיתונאי, טיפול צבעוני אבל מכובד ודיוק אלגנטי. דווקא בגלל כל אלה חשוב לזכור: זו תקופה אפלה למדינת ישראל ולצד "המקור", "עובדה" חייבת יותר מתמיד להציב גבולות חדשים למערכות אותן היא ביקרה כל כך ביעילות. פרק פתיחת העונה של "עובדה" לא הותיר עין אחת יבשה. עכשיו הגיע הזמן לשים את הסכין בין השיניים.
"עובדה" פתחה עונה: גם אתם התרגשתם? ספרו לנו בפייסבוק