"Boss" עם קלסי גרמר: לא "הסמויה" - סתם סדרה מצוינת

"פרייז'ר" היתה תוכנית טלוויזיה בינונית שזכתה להרבה יותר מידי הערכה, הן בקרב המבקרים והן בטבלאות הרייטינג. יותר מזה – הדמות של פרייז'ר עצמו היתה בלתי נסבלת ולא באופן מעורר חיבה או גיחוך כבר ב"חופשי על הבר"; עדות נוספת לחוסר היכולת של אנשי החליפות באולפנים הגדולים לבחור בדמות הנכונה לספין אוף. אולי אם היו בוחרים בקירסטי אלי היתה נחסכת מאיתנו סדרת סרטי "תראו מי מדבר".

כאילו לא די בכך שפרייז'ר הפך לסיפור הצלחה שלא בצדק (תופעה רווחת בטלוויזיה האמריקאית), התברר לאורך השנים שקלסי גרמר עצמו הוא דושבאג לא קטן עם חיבה לא מבוקרת לחשפניות, אלכוהול זול, קוקאין ודיבור מלוכלך באופן כללי. היי, הוא רפובליקני למען השם. שום קורלציה בין הטיפוס היומרני והנפוח שגילם בטלוויזיה לבין עכבר האשפתות שהולך לישון על מיטה מרופדת במיליוני דולרים מכורבל עם דוגמנית פלייבויי.

ואז הגיעה "Boss", הסדרה שנתפרה בדיוק למידותיו של גרמר המפוקפק ועושה שימוש מבריק בדמותו ובכישורי המשחק שכמעט ולא נדרש להוכיח בעבר. גרמר מגלם ב-"Boss" את טום קיין, ראש עיריית שיקגו ובן זונה אכזרי וקשוח. כמה קשוח? אם לצורך העניין הנשיא בארטלט מ"הבית הלבן" היה הגולדן רטריוור שומר הצדק של הפוליטיקה, הרי שראש העיר קיין הוא פיטבול עם לסתות מפלדה שמקבל קופסא עם זוג אוזניים שנחתכו מראשו של מישהו שלא ציית לו ומשליך אותן בשיעמום לטוחן האשפה.

אלא שלפיטבול הזה יש מחלה סופנית מעדות הפרקינסון/אלצהיימר – כך מובהר לנו בשלוש הדקות הראשונות של הפרק הראשון באחת הפתיחות החזקות שנראו אי פעם בטלוויזיה – ובכן, גאס ואן סנט ביים והוא יודע דבר או שניים על עוצמה שקטה. אבל בניגוד גמור למה שהייתם מצפים מהטלוויזיה האמריקאית, לא תמצאו כאן רגע אחד קטן ומנחם של חמלה. מה שכן תקבלו זה מערכות יחסים מעוותות, קרות, אינטרסנטיות וסבוכות. הרגש? הוא שם, אתם רק צריכים למצוא אותו לבד, אף אחד לא מתכוון לעזור לכם עם זה.

כבר נשמעו ברשת לא מעט השוואות בין "Boss" ל"הסמויה". ולא בצדק. ולא בגלל ש"הסמויה" היא קדושה שאין לגעת בה, אלא משום שההשוואה היא מטופשת. כדאי ומומלץ להפסיק לנסות למצוא מקבילות שקיבלו מעמד של קלאסיקה ("הסופרנוס", סיינפלד", "הסמויה"), כדי להעניק מחמאות. אבל בכל זאת, הגיבורה של "הסמויה" היא בולטימור, על המשטרה המסואבת שלה, ברוני הסמים המבריקים שלה, הפוליטיקאים המושחתים, מערכת החינוך המתמוטטת והלב הפועם של האנשים שעדיין מאמינים שהם יכולים לשנות משהו.

ב-"Boss" הגיבור הוא ראש העיר קיין, דמות מורכבת וקשה שלא נראתה בטלוויזיה זמן רב. "Boss" היא סדרה שכתובה, מצולמת ומבוימת בכמה רמות מעל כל מה שקורה כרגע בטלוויזיה האמריקאית, (אולי חוץ מ"שובר שורות"). היא קשה ומאתגרת, ברוטלית, מינית (וואו, קתלין רוברטסון. איפה הסתתרת מאז "בוורלי הילס 90210"?) וחכמה. אל תרשו לעצמכם לא לעלות על העגלה הזאת בזמן.