כשיצא סרטו של מישל גונדרי "מדעי החלום", לפני חמש שנים, נכתב עליו בניו יורקר כי הוא מציג את הקולנוע כצורה מתקדמת של משחק ילדים. היצירתיות המפעימה, ההומור והתמימות של משחקי הילדים ושל סרטו של גונדרי גם יחד מהדהדים בלא מעט מן היצירות בתערוכה "פנס הקסם" במוזיאון ישראל.
גם תקופת ילדותו של הקולנוע עצמו - ראשית הקולנוע - נוכחת בתערוכה; קודם כל מתוקף שמה, המתייחס לאמצעי האופטי ששימש להקרנת תמונות במופעים שהיו לאבות הקולנוע המודרני, וכן במספר עבודות וידיאו שצולמו בסרטי 16 ו-35 מ"מ ומוקרנות באמצעות מקרנים ישנים ובכך מאזכרות בעקיפין את ימיו הראשונים של הקולנוע.
וכמו בקולנוע בכלל, ובסרטו של גונדרי בפרט, כך גם במרבית עבודות הווידיאו, המיצבים והתצלומים שבתערוכה מגולמת שאלת האמנות כחיקוי המציאות או כבוראת מציאות חדשה. נדמה כי מרבית העבודות בתערוכה בחרו לענות על שאלה זו דווקא בשבירת הדיכוטומיה - בטשטוש הגבול בין המציאות לדמיון, בין האמת לשקר; מרבית העבודות מודעות לתעתוע הזה ומשחקות איתו היטב.
סוזן לנדאו, אוצרת התערוכה, קוראת את העבודות השונות ככאלה הנוגעות "ברעיון ההיקסמות ובעולם מסתורי מרתק... עולם של אגדות, וחלומות בהקיץ: מסעות דמיוניים, צלליות מטושטשות בערפל, להבות מרצדות ומראות של יערות אפלים".
הפנטזיות הללו באות לידי ביטוי קסום במיוחד בעבודת הווידיאו של היראקי סאווה היפני, "ללכת למקומות, להתיישב", המוקרנת על שלושה מסכים גדולים; הדימויים הענקיים יחד עם המוזיקה החלומית עוטפים את המתבונן ושואבים אותו לממלכה פרועה בה הביתי הופך לקסום כאשר גמלים מתחילים לפסוע בתוך אנציקלופדיה, סוסי נדנדה שטים בתוך שולחן ועצים צומחים מן האמבטיה. כך נוצר עולם מהפנט, מלא הומור ואופטימיות שנשאר עימך גם אחרי שהשארת את דלתות המוזיאון מאחוריך.
עבודה הומוריסטית נוספת, הנוטה יותר אל האבסורד והשנינות, היא המיצב של נדקו סוקולוב הבלוגרי, "חדשות טובות, חדשות רעות". מדובר במעין "כתמי אור" עגולים על הרצפה עליהם מודבקים צעצועי ילדים, פרחים מלאכותיים, זכוכיות ועוד ולצידם טקסט בכתב יד ובו שוטח האמן את עמדתו האירונית והמשעשעת על האמנות בפרט והחיים בכלל.
אבל העולם המסתורי והפנטסטי הוא תמיד גם גבולי וטומן בתוך פחדים קמאיים, שבאים לידי ביטוי בערפל והיער האפל שבדבריה של לנדאו. גם העבודות המתוקות ביותר, המלטפות והאופטימיות מכילות איזה זרע של פורענות. גם כשהאמנות המוצגת היא נעימה יש בה משהו מטריד, ממש כמו החלום שפעמים רבות ההיבט המנחם בו מכיל זרמים מאיימים; לעיתים הדבר המתוק טומן בתוכו גם את קיומו של הדבר הביזארי והמרתיע.
כך למשל בשלושת התצלומים של טרין סונדרגרד וניקולאי הוואלט הדנים מתוך הסדרה "איך לצוד". הצילומים המודפסים בגדול ותלויים זה לצד זה לוכדים ציידים השבים ממסע הצייד שלהם באזור כפרי ונידח בדנמרק. ואולם מבט נוסף בהם מגלה כי למעשה מדובר במניפולציות דיגטליות שאיחדו מספר רב של צילומים לכדי תצלום אחד. מכאן שתיאור הנוף הרומנטי מכיל את בעלי החיים המתים והצילום האותנטי לכאורה מורכב למעשה מחשיפות רבות.
באופן דומה עבודת הווידיאו של אדריאן פאצ'י האלבני, "per speculum" (באמצעות מראה), מציגה גם היא את התעתוע בין המקור לחיקוי ובין התמימות לאכזריות. בעבודה שצולמה בסרט 35 מ"מ ומוקרנת באמצעות מקרן ישן ורועש, ילדים מביטים בך, הצופה, עד אשר לפתע מתגלה שלמעשה הם מביטים בעצמם במראה. המראה נחשפת לצופה רק כאשר היא מנופצת ברעש גדול על ידי ילד עם רוגטקה. אז הילדים לוקחים את שברי הזכוכית, רצים מצחקקים אל עץ קרוב, מטפסים עליו ומהבהבים מתוכו באמצעות משחק עם קרני השמש. ההומור והתום שבעבודה משתלבים עם האלימות הספוגה בה. יחד עם המשחק בין הבבואה לדבר עצמו, העבודה כובשת את הצופה אך גם מעוררת בו חוסר נוחות.
כך גם עבודת הווידיאו המקסימה של דנה לוי, "שותקים בינינו", בה היא עוקבת אחר להקת יונים צחורות המתעופפות בין המוצגים במוזיאון הטבע שבעין חרוד. המפגש בין בעל החיים החי והמרעיש לבין הפוחלצים הקפואים והשותקים יוצר סיטואציה משעשעת ופואטית אך גם מאיימת ומטרידה.
עבודתה של אנילה רוביקו האלבנית "Casa all'italiana Superleggera" (בית בסגנון איטלקי קל מאוד) היא למעשה בית העשוי קרטון ובו חירורים חירורים של רקמה המשרטטים את פנים הבית כסא, שולחן מיטה וכך הלאה. הבית המקסים על חוטיו הצבעוניים מכיל בתוכו גם את ביתה של המהגרת אותו ניתן לקפל ולקחת לדרך הנדודים. כך הארעיות חותרת תחת המתיקות של הדבר והאופטימיות מסתירה טראומה.
באופן דומה עבודת הווידיאו של טסיטה דין הבריטית, "Palast", מציגה השתקפויות של שקיעה עירונית על גבי חלונות זכוכית של בניין לא מזוהה (הצבת העבודה כך שתוקרן מעל למשקוף החדר ותצריך מן המבקר להרים את ראשו היא רעיון מקסים המדמה את ההתבוננות האמיתית בבניין הגבוה). ואולם, בכיתוב לצדה של העבודה מצוין כי מדובר למעשה בבניין במזרח ברלין ששימש כמשכנה של הממשלה הסובייטית. כך ההשתקפות מקבלת משמעות פוליטית של חוסר שקיפות ורצון להסתתר ולהסתיר.
אולי אין זה מקרי שכמעט מחצית העבודות בתערוכה נוצרו בידי מהגרים ארמנים, אלבנים או ישראלים, כולם צאצאיה של חברת מהגרים שחוויית הנטישה והעקירה היא חלק מה-DNA שלהם. כך, הסצנות המתוקות והנעימות תמיד מכילות בתוכן את הדבר המאיים והנורא; השמחה מהולה בעצב כמאמר הקלישאה, וגם ברגעים המאושרים ביותר הקטסטרופה תמיד רובצת בפתח.
התערוכה "פנס הקסם רכישות חדשות של אמנות עכשווית" מוצגת במוזיאון ישראל בירושלים עד אפריל 2012