כוכבות יש בפופ כמו זבל, אבל גם אם תהפכו את עולם הפופ עשר פעמים עדיין לא תמצאו בו סוס עבודה חזק ועקשן יותר מריהאנה. ריהאנה היא היא לא סתם סוס עבודה, היא הסוסה הראשונה במירוץ. ריהאנה לא רק עקשנית וחרוצה; היא גם מהירה, חכמה, קשובה, שאפתנית, אצילית ויפהפייה כמובן. ריהאנה היא הימור בטוח ו-2011 היתה עוד שנה מעולה בקריירה רצופת הניצחונות שלה. האלבום החדש והשישי , "Talk That Talk" (להלן TTT), שדלף השבוע לרשת, מבקש להיות היהלום האחרון והנוצץ ביותר בכתר שלה. לא פשוט לנצוץ כשמוציאים אלבום חדש מדי שנה, והמשימה מסתבכת עוד יותר כשמוציאים אלבום חדש רק שנה אחרי צאתו של "Loud", אלבום שהגדיר אותה מחדש והיה עמוס בלהיטים. בגרון, בקטנה, כבר עולה תחושה של סחיטת יתר.
TTT לא מבקש לעשות מהפכים' להיפך. הוא המשך ישיר לקודמו והוא מציע את אותו תמהיל של פופ אנרגטי. יש בו שירים מגניבים ומלוכלכים יותר כמו "Cockiness" ו-"Birthday Cake" עם ביטים מעולם הדאנסהול וההיפ הופ, ויש בו כמה שירי פופ-רוק סטנדרטיים וצפויים, כמו "We All Want Love" ו-"Farewell", שנועדו לרכך את החספוס הנוכחי של ריהאנה עבור המעריצים השמרנים יותר. יש בו גם את שיר הנושא, הדואט עם ג'יי זי, שהוא חמוד אך קצת מאכזב, כי בעוד שג'יי זי נותן בו את הפלואו העוצמתי שלו, ריהאנה לא מצליחה להגיע בו לרמות ההגשה החדות כתער שנתנתה בדואטים כמו "Umbrella" או "All Of The Lights" של קניה ווסט, בהם הווקאל הנשי שלה הציב קונטרה מסחררת לזה של הגברים.
ריהאנה וג'יי זי מדברים:
ואז יש את העניין עם הדאנס, שלמעשה לא דומיננטי מאוד באלבום עצמו, אבל הוא העניין העיקרי בריהאנה של 2011. על עטיפת האלבום במהדורה המיוחדת היא מצולמת כשהיא מושיטה החוצה את הלשון שלה, אבל לא כמו ילדה שמוציאה לשון לאמא שלה, אלא יותר כמו משוחררת טרייה שמוציאה לשון לבויפרנד שלה בגואה, במין תנוחה קלאסית של "אני מוכנה לטריפ שלי". נדמה שריהאנה קצת מתבלבלת בין אקסטזי לטריפים (למרות שריהאנה על LSD זה מחזה שהייתי נותנת כליה כדי לקחת בו חלק) אבל זה לא ממש משנה, כי הכל נועד לשרת את פאזת הדאנס הפופולרית.
ריהאנה מגייסת את The XX ללהיט מעולה:
הדאנס, ששירת אותה כל כך טוב ב-"Only Girl In The World", ממשיך לשרת אותה מעולה גם עכשיו, עם "We Found Love" ועם "Where Have You Been", אחד השירים הבולטים באלבום, שמסמן כניעה מוחלטת לחוקי הז'אנר: להיט צ'יפי אבל מופק לעילא (ושוב תודה לקלווין הריס), שלשמוע אותו זה קצת כמו לשתות וודקה רד-בול. בהתחלה זה עושה בחילה, ואחרי פעמיים אי אפשר להפסיק.
לריהאנה אין בושה, היא לא חייבת כלום לאף אחד. היא שרה את השירים האלה כאילו היא עומדת באמצע הרחבה אצל שירזי והאוחצ'ות צועקות לה "תרימי". כמצוות המעריצות היא מרימה - היא מרימה ומרימה, מרימה ביום ומרימה בלילה, מרימה מסביב לשעון, וראבק, בסוף זה עולה. יש לה מזל ויש לה סטייל, ובניגוד לכוכבים אחרים שעושים בדיוק את אותו הדבר ומיד דבק בהם הלכלוך של סופרסטאר שאינו יודע את גבול הטעם הטוב - אצל ריהאנה הכל תמיד עובר. אבל הכל.
יש לה את היכולת לגרום לכל דבר, מטופש או צעקני ככל שיהיה, להיראות קול בטירוף. ואם להשתמש בקלישאה האהובה על שופטי ה"אקס פקטור" האמריקאי, כשריהאנה תידרש לכך, היא תרים גם את ספר הטלפונים. את כתבת השער של ריהאנה ב"ווג" הבריטי של נובמבר מסכמת הכותבת במשפט "בחורה נחמדה, ריהאנה. אבל הייתי שמחה אם היא היתה נחה קצת". וזה מדויק. האלבום כיפי אבל כל ההרמות האלה, שנה אחר שנה ברציפות, מתישות גם. הגיע הזמן שמישהי מהאוחצ'ות האלה תגיד לה חמודה, תנוחי.
ריהאנה בקליפ החדש: סקס, סמים ואצבע של נו נו נו
ריהאנה הורגת גברים?
ריהאנה בוואלה! music
ריהאנה באלבום החדש: מה דעתכם? ספרו לנו בפייסבוק