מעטים האנשים שבורכו ברמת כתיבה גבוהה ובידע פיננסי עצום. באמצעות השילוב הפנומנלי הזה הפך הסופר האמריקאי מייקל לואיס לאחד מטובי הסטורי-טלרס של העולם הכלכלי. ב-1986, כשהוא בן 26 בלבד, כתב לואיס את ספר הביכורים שלו, "פוקר שקרנים", ששינה את פניה של וול סטריט ועל הפיכתו לסרט הוא עמל בימים אלה. 24 שנים מאוחר יותר הוא הוציא את "The Big Short" (בעברית: "מכונת הכסף"), שעוסק באנשים שעשו כסף ממשבר הסאב-פריים בארצות הברית ב-2008, בו עשה גם את ההקשרים לשנות ה-80 ולספרו הראשון. בין לבין, לואיס הנפיק עוד מספר ספרים שהפכו לרבי מכר. הבולט שבהם הוא "מאניבול".
"מאניבול" ראה אור בארצות הברית ב-2003 ויצא במספר מהדורות מאוחרות. כדרכו של לואיס, הפיכתו של הספר ללהיט מטורף הייתה רק הבונוס. המהות האמיתית אצלו היא לחולל שינוי גורף בתחום המסוקר. ממש כשם שוול סטריט נאלצה לעבור מהפך בגלל "פוקר שקרנים", כך יישר עולם הבייסבול קו עם לואיס וגיבורו בילי בין, הג'נרל מנג'ר של קבוצת אוקלנד אתלטיקס. זהו לא ספר ספורט קלאסי, משום שגם כאן התיאוריה ששטח לואיס, באמצעות סיקור פועלו של בין, היתה כלכלית בעיקרה: איך להעמיד שנה אחר שנה קבוצה תחרותית וראויה בתקציב זעום.
בראד פיט נכנס לנעליו של בילי בין:
בילי בין היה בצעירותו כוכב תיכונים שהוגדר על ידי הסקאוטים (מאתרי הכישרונות) כ-"Five tool player" - שחקן עם יכולות הגנתיות והתקפיות מעולות בכל חמש הקטגוריות החשובות בבייסבול. הוא נבחר על ידי ניו יורק מטס בדראפט של 1980 וכגודל הציפייה ממנו, כך הייתה האכזבה. ב-1989, לאחר קריירה עלובה ורצופת כישלונות, פרש בין ושנה מאוחר יותר הצטרף להנהלה של אוקלנד אתלטיקס. ב-1997 הוא קיבל את משרת הג'נרל מנג'ר. השפעתו של הג'נרל מנג'ר היא הגדולה ביותר בקבוצת בייסבול, אף יותר מהמאמן, משום שהוא זה שאמון על מלאכת הבנייה של הקבוצה. בין הבין שהסקאוטים מחפשים שחקנים כמו הדגם שהוא עצמו העמיד - כאלה שלמראית עין נראים טובים ונחטפים כבר בגיל 18 - אבל ידע מניסיונו האישי שבחירה בהם היא הימור. במילים אחרות, הוא יישם את המשפט של גראוצ'ו מרקס והחליט לא להצטרף למועדון שהיה מוכן לקבל אותו כחבר.
התורה של בין היתה פשוטה: קבוצה דלת תקציב כמו אוקלנד לא יכולה להרשות לעצמה לקחת שחקן על סמך חוות דעתו של איש מקצוע, טוב ככל שיהיה, בוודאי שלא בעידן בו המחשב יכול להעניק את הנתונים הדרושים. בנוסף, הוא פסל לחלוטין שחקנים כמוהו, כאלה שקיצרו דרך ולא עברו שפשוף בליגת המכללות. בין פיטר את אנשי הדור הישן, שהיו מקובעים על המתודות הישנות שלהם, ועבד עם צוות של גיקים צעירים. חלקם הגדול אולי לא סובבו מחבט מימיהם, אבל להסתכל על מספרים דרך הלפטופ הם ידעו. ולפטופ, כזכור, לא היה עדיין כל כך פונקציונלי בסוף שנות ה-90, גם לא בין האנליסטים של עולם הספורט האמריקאי.
כך נולד המאניבול שיטה שבה השחקנים נבחרים לפי תבנית מסוימת והמשחק משתעבד טוטאלית לסטטיסטיקות. אצל בין, המאמן הוא אולי מנהל המשחק בזמן שהוא מתקיים, אבל לפני ואחרי שהשחקנים עולים אל כר הדשא הוא בובה על חוט. איך זה עבד? לא רע בכלל. בתחילת המילניום הגיעה אוקלנד ארבע פעמים רצופות לפלייאוף, פעמיים מהן עם יותר מ-100 ניצחונות (בבייסבול מתקיימים 162 משחקים בעונה), וכל זאת כשלרשותה אחד התקציבים הנמוכים במייג'ור ליג בייסבול. ההישג נראה כמעט דמיוני, במיוחד כשחושבים על כך שבניגוד לליגות הכדורסל, ההוקי קרח והפוטבול, בבייסבול אין תקרת שכר, קרי, הפערים בין הקבוצות העשירות והעניות יותר עצומים.
כאן אנו חוזרים למייקל לואיס, תושב ברקלי הסמוכה לאוקלנד וחובב ספורט, שעקב אחרי הקבוצה שניהל בין, הוקסם מההצלחה וכתב את "מאניבול". זה היה הסיפור האולטימטיבי על דוד שמנצח את גולייתי הליגה ולא פעם אחת, אלא ארבע פעמים ברציפות. הבאזז עשה את שלו ומאניבול פשט כאש בשדה קוצים. מועדוני בייסבול ראו לבושתם כיצד מרטש לואיס דרך גרונו של בין את שיטות העבודה המיושנות שלהם ושינו גישה. לאורך השנים עברו יותר ויותר קבוצות לשחק על פי המתודה של בין כאשר רבות מהן נוהלו על ידי מתמחים שלו. על פי רוב, הן רשמו כישלונות צורמים וגם בין לא הצליח לברוח מגורל דומה.
אוקלנד של בילי בין מעולם לא זכתה בוורלד סירייס (אליפות ליגת הבייסבול) ואפילו לא הגיעה אליו. הוא עצמו עדיין מחזיק בתפקידו בקבוצה, כנראה בזכות חסד נעורים ולא בגלל שום דבר אחר. לאחר צאת ספרו של לואיס הודה בין כי "החרא הזה שלי לא עובד בפלייאוף". ובאמת, "השיטה" של בין לא רק שלא החזיקה מעמד, היא אפילו לא נראית היום כמו משהו מתודי שאפשר לנתח ולהפוך להצלחה. לבין הייתה חוליית מגישים טובה, שברובה אפילו לא נבחרה על ידו אלא על ידי קודמו בתפקיד. הגשה טובה סוחבת קבוצות בייסבול רחוק, וכך הלכה גם אוקלנד של בין. אלא שברגע שהמגישים הללו עזבו, הקבוצה החלה להתפרק.
הסרט "מאניבול" היה אמור לצאת לאקרנים כבר לפני יותר משנתיים על פי התסריט והבימוי של סטיבן סודרברג, אולם זה הפסיק את עבודתו בגלל חילוקי דעות עם ההפקה, מאחר שרצה סרט קומי רווי פאנצ'ים. ארון סורקין המוערך החליף אותו והסרט עלה, סופסוף, בספטמבר בארצות הברית. לכאורה, עיכוב של שנתיים לא אמור להשפיע על סיפור "אמיתי", אולם עבור בראד פיט, המגלם את בין, ושאר השחקנים המשימה הפכה להיות קשה יותר, משום שהזמן לא רק שלא עשה חסד עם בין, אלא גם עם לואיס ועם הספר.
סקוט האטברג (בסרט: כריס פראט) וצ'אד בראדפורד (קייסי בונד) היו שני שחקנים בינוניים שלא השפיעו כהוא זה על ההיסטוריה, אבל בספר הוקדשו להם פרקים שלמים. קני וויליאמס ובריאן סביאן, שני קולגות של בין שדמויותיהם בספר הוגחכו על ידי לואיס, דווקא הצעידו את קבוצותיהם לאליפות לאחר צאת הספר. וויליאמס עשה זאת ב-2005 עם שיקגו וייט סוקס, סביאן ב-2010 עם סן פרנסיסקו ג'איינטס. עוזריו הבכירים של בין, ג'יי פי רישארדי ופול דה-פודסטה, שעליו מבוססת בסרט דמותו של פיטר ברנד (ג'ונה היל), מכהנים היום בתפקידים זוטרים יחסית בניו יורק מטס. זאת, לאחר שנכשלו כג'נרל מנג'רים בטורונטו בלו ג'ייז ובלוס אנג'לס דודג'רס.
בסופו של דבר נראה כי מייקל לואיס פשוט ראה חץ וצייר סביבו מטרה. שמונה שנים אחרי, המטרה הזו כבר לא ממש רלוונטית. מאניבול הוא כמעט פיקציה, תזה ששרדה שנים מעטות בלבד בטרם גוועה. עם זאת, חשוב לזכור כי אין זו ביקורת על הסרט (שכותב שורות אלו טרם ראה), אלא רק סקירה שמעמידה אותו בפרספקטיבה הראויה לו: סיפור מעניין, עם נטייה להגזמה ועיתוי בעייתי.
"מאניבול": איפה ומתי רואים את הסרט?
בראד פיט פורש?
"מאניבול": תלכו לראות? ספרו לנו בפייסבוק