כשמביטים בצילומיה, קשה להתעלם מהתחושה שהצלמת רותי אגסי שומרת סוד. התמונות דוממות, חלקיות, עמומות לעתים, חסרות קונטקסט מקומי והיסטורי. ועדיין ברור למדי שהן שייכות לא רק למקום מאוד מסוים אלא גם לזמן קונקרטי. אלא ששני הנתונים הללו המקום והזמן אינם מתגלים בצילומים, ודווקא בהעדרם נדמה כאילו הצלמת מחדירה את מבטה החושד, המחפש. כך בין אם מדובר בצילום של מיטת ברזלים ריקה בחדר מוגף, אגרטל פרחים בודד שמונח על שולחן עץ ישן, אוניה הפוכה שקבורה בין ערימת עלים מצהיבים, או כלב משוטט בגינה כאילו גילה את סוד הגן הנעלם נבנית התחושה שמשהו נורא ודאי קרה שם.
"אני לא מצלמת את החוץ, אני בעצם מחפשת מקומות שיכולים לתת ביטוי לפנים", מספרת אגסי בראיון לוואלה! תרבות לרגל פתיחת שתי תערוכות של עבודותיה, "טבע ודומם" בגלריה עינגע בתל אביב (שמלווה גם ספר שיצא בתמיכת מפעל הפיס), ו"אקראיות מוכוונת" במשכנות שאננים בירושלים. "מכיוון שאין לי את היכולת לצלם את הקרביים, את עמוד השדרה, שזה בעצם הכיוון שאני תמיד מחפשת אחריו, אני מתחברת לדברים שההתייחסות שלהם נובעת מן הפנים, יוצאת החוצה ואז חוזרת פנימה".
את רוב צילומיה מצלמת אגסי בחו"ל ובכל זאת מצליחה להקנות להם אופי מאוד אישי, ייחודי לה, שמטשטש את ההבדלים בין המקומות שבהם הם צולמו ומעורר את הרושם כאילו הם כולם צדדים שונים של מקום אחד. "אני מרגישה שהעבודות תמיד על איזשהו גבול", מוסיפה אגסי. "אתה חולף על פני מקום ומעיף הצצה חטופה פנימה, וזה המקסימום שאפשר. מצד אחד, זה משהו לא עמוק, ומצד שני, זה המקסימום שאפשר היה לעשות באותה עת. אני לא מצלמת כאן, בארץ, אבל גם לא בהכרח שם, במקום מסוים אחר. העבודות הן גם על הגבול בין הצילום לציור, הלוקיישן של הצילום תמיד או לפני התהוות או אחרי התהוות, ואני תמיד מחפשת ליצור טוויסט, גם במובן הפיזי של הנגטיב".
אגסי מצלמת עם מצלמת לייקה 35 מ"מ למעלה מ-30 שנה. "העובדה שאני מצלמת עם נגטיב הפכה לדבר שצריך לציין אותו היום," היא צוחקת. "כל העבודה שלי מתחילה בנגטיב אבל אני לא חושבת עליו בעת הצילום. אני כן חושבת על מקומות, אבל באיזשהו שלב הפכתי את הצילום לאמצעי ביטוי של רגש מסוים, של תחושה, לא כל כך לאמצעי ביטוי אמנותי. זאת למרות שהתוצאה היא אמנות והיא מתנהגת כמו אמנות כי היא מוצגת בגלריה ואנשים קונים אותה. אבל בסופו של דבר זה לא המניע בעבודה שלי. מבחינתי זה חיפוש אחרי עבר מאוד רחוק של אנשים שלא הכרתי שדרכו אני יכולה אולי להתחבר למקום הזה של אותו היעדר שלי".
אותם אובייקטים מצולמים שהיא "מספיגה בנגטיב" הופכים תחת ידה של אגסי למעין שרידים אילמים בזירת פשע לא מדווחת ורק דרכם אפשר לנחש מה קרה. המקומות שהיא מצלמת רוויים בזיכרונות קולקטיביים, ספרות ("אני מרגישה מאד מחוברת לסופרת אליס מונרו, שלא קורה בסיפורים שלה כלום אבל תמיד יש את הדבר הנורא הזה ברקע"), קולנוע ודחפים לא מודעים. היא אף לעיתים מצלמת מה שמוקרן במסך הטלוויזיה ואז מחדירה לדימוי את אותה נגיעת יד ייחודית שלה.
"חלק מהעבודה שלי בצילום נשענת על הילדות שלי", היא מסבירה, "אבל לא במובן של המקום הפיזי כמו הבית, המקום של הבית, אלא במובן של מושג הבית: מה זה הבית, מה קורה בתוך הבית, מה הילדים עוברים בתוך הבית. תמיד כשאני מסתכלת על בתים, אני לא יודעת אם הבית סגור, מאוכלס, נטוש. אף פעם אין אצלי אנשים בעבודות אך ההעדר שלהם מורגש, כיוון שאני אף פעם לא יודעת אם האנשים הם בפנים והם סגרו את הבית כי הם מנסים להסתיר משהו או אם הם נטשו כי קרה משהו".
"אני לא נאיבית", היא אומרת בחיוך, שכמו צילומיה, מסתיר משהו. "אני אף פעם לא מניחה שהם פשוט הלכו לישון. איך אני יכולה להיות נאיבית. אני בן אדם מבוגר. אך שכשאני מצלמת, אני לא יותר מדי חושבת אלא נותנת לתת מודע לפעול. אותו תת מודע שתמיד פעל, רק שהיום אני יותר מודעת אליו".
כך היא יכולה גם לומר שאחד המניעים הגדולים בחיפוש שלה הוא פחד. "חלק ניכר מהעבודות נראות כמו אחרי איזושהי קטסטרופה ואחד המניעים מאחורי העבודות הוא באמת הפחד: כרגש, פחדים בכלל, לא פחד מפני דבר מסוים. אני לא מצלמת בפחד או מפחדת מאקט הצילום או מהתוצאה. אני גם לא מצלמת אירועים שקורים עכשיו, כמו צלמת עיתונאות, שאם לא תפסתי אותם הם ייעלמו. אני מנסה לצלם את הפחד, את הערגה, את החיפוש. זה לא תלוי מקום וזה משחרר את המחויבות שלי למקום".
אל תפספס
אגסי אשתו הראשונה של האמן הרב תחומי מאיר אגסי, שנהרג בתאונת דרכים בלונדון בשנת 1998, ואמה של האמנית נלי אגסי מספרת כי למרות שבני משפחתה הקרובים הם אמנים, היא מעולם לא החליטה באופן מודע ומחושב להיות אמנית. כמו שיטת העבודה שלה כעת, זה פשוט קרה. "אני לא יודעת אם מאיר השפיע על היותי אמנית. כשהייתי איתו לא התעסקתי באמנות. אצלי זה משהו שלא ידעתי עליו עד גיל 30. זה לא בא לידי ביטוי ולא נתתי את דעתי על זה. זה תהליך שנבנה שלא היה בשליטתי אלא פשוט נהיה. אם הזמן התמקדתי יותר והמחויבות גדלה והפכה למחקר שאני עושה היום, מחקר בנגטיב ומחקר תודעתי".
"תחילת ההתעניינות שלי בצילום מעורפלת מבחינתי", היא מפרטת. "במקומות לא ברורים. זה התחיל בחיפוש אחר אנשים שאפשר לקרוא להם משפחה, למרות שמעולם לא פגשתי בהם, כמו סבא וסבתא שלי שנספו בשואה. אחר כך זה התרחק מהפן המשפחתי והפך להתעניינות היסטורית, פסיכולוגית, מנטאלית, במובן הרחב. העבודה שלי אינה מתחקה אחר צרה משפחתית, אלא יותר כמו סוג של מחקר של תמה יותר פילוסופית שמתבצע באמצעות הצילום ושתמיד מתחיל מחיבור אישי למקום".
"הנגטיב", היא ממשיכה, "הוא בד הציור בעצם, זה שעליו המסה של האובייקט צריכה לעלות. ההתייחסות שלי לנגטיב היא מאוד חומרית. אני מגדילה את התלת מימדיות של הנגטיב. זה גם היחס שלי לנייר שעליו אני מדפיסה. אני מספיגה בתוך הנייר את האלמנטים ואת הצבעוניות. כפי שאפשר להבין אני לא מאוד טכנולוגית וניזונה מהטעויות. אני מוציאה את הטעויות מתוך הנגטיב ועם זה אני עובדת, הופכת את הטעות ללא טעות. אפשר להגיד שאני הופכת את הנגטיב לפוזיטיב במובן הזה, תרתי משמע. רק חבל שאני לא חוקרת משהו שמועיל לאנושות, כמו תרופה לסרטן. אמנות לא יכולה להציל אף אחד".