"פעם אחת מקרה, פעמיים צירוף מקרים, שלוש פעמים תופעה". ביום חמישי האחרון השיקה גלריה חזי כהן את המבנה החדש שלה ברחוב וולפסון בדרום תל אביב ובכך למעשה החילה את המשפט הנדוש הזה שהוא למעשה פרפראזה על אימרה שטבע איאן פלמינג, הסופר שמאחורי ג'יימס בונד על עולם האמנות הישראלי. החלל החדש של הגלריה משתרע על פני 450 מטר מרובע ושתי קומות והוא לכל הפחות פי שניים מגודל החלל שבו היא התחילה ברחוב פרישמן. אבל, חשוב מכך, זוהי החוליה האחרונה (לעת עתה) בשרשרת של התרחבויות בעולם הגלריות התל אביבי.
בקיץ 2009 היתה זו גלריה דביר שפתחה שני חללי תצוגה נוספים לצד החלל המרכזי שלה ברחוב נחום: חלל אחד עצום בגודלו בהאנגר בנמל יפו וחלל שני במקום שתפקד עד אז כמחסן הגלריה ברחוב ניצנה בשכונת נגה. לפני כחצי שנה יצאה גלריה שלוש, עוד אחת מהגלריות היותר מבוססת בתל אביב, מהמרתף בו שכנה במשך כשני עשורים ברחוב חיסין והעתיקה את מיקומה לבניין תלת קומתי משוחזר ברובע לב העיר. ועתה הצטרפה גם גלריה חזי כהן, שרק בשנים האחרונות החלה למצב את עצמה כגלריה לאמנות עכשווית. וכבר אמרנו: פעם אחת מקרה, פעמיים צירוף מקרים, שלוש פעמים תופעה.
הקובייה של השכן לבנה יותר
"כשמגיעים לרמה גבוהה של תצוגה, כשאמנים בינלאומיים מציגים פה באופן קבע ואמנים של הגלריה מושכים תשומת לב בינלאומית ורחבת היקף, זה רק טבעי לעבור לחלל שיעמוד בסטנדרט הזה," מסבירה נירה יצחקי, מבעלי גלריה שלוש, את פשר ההתרחבות. היא אף מוסיפה ואומרת כי החלל התת קרקעי שבו התחילה הגלריה "כבר היה קטן עלינו".
לעומת יצחקי, עבור דביר אינטרטור, מבעלי גלריה דביר, לא מדובר אר בצורך לעמוד ברף של עולם האמנות הבינלאומי אלא גם ברצון להציג יותר. "הצלחנו ליצור מצבת אמנים יותר רחבה והיה לנו עם מה לעבוד בחללים נוספים", הוא אומר. "מה שאני אוהב לעשות זה לאצור תערוכות, וההתרחבות לשני חללים נוספים אפשרה לי לעשות יותר את מה שאני אוהב בתנאים יותר מאתגרים. בלי ספק חלל גדול מאפשר יותר חופש תמרון ומתכתב עם סטנדרט בינלאומי גבוה, אבל אני לא חושב שהסטנדרט שלנו עלה הוא פשוט התרחב".
בשונה משלוש ודביר, שכבר צברו עשרות שנים של ניסיון והצלחה, משתתפות בירידי האמנות הגדולים בעולם וביססו את עצמן כשתיים מהגלריות המובילות בארץ לאמנות עכשווית, חזי כהן הוא מצטרף חדש יחסית לתחום. עד לפני שנתיים הוא היה בעיקר סוחר אמנות, אך אז החליט לנסות ולהתברג כשחקן בולט בשדה האמנות העכשווית ואחד הצעדים הראשונים שלו היה להרחיב את חלל הגלריה. בדומה לו, גם רוני פורר, מבעלי גלריה גולקונדה, פתח לפני למעלה משנתיים את גלריה קונטמפוררי לאמנות עכשווית שנמצאת בחלל עצום בעל אופי תעשייתי בדרום תל אביב. זאת, כמו כהן, לאחר שנים של התמקצעות כסוחר של אמנות קלאסית, מודרנית ועוד.
"החלל הקודם של הגלריה לא היה חלל שנבחר לאמנות עכשווית אלא התחיל כחלל מסחרי וקיבל אופי מסחרי," מעידה עינת סבג, מנהלת גלריה חזי כהן. "אנחנו רוצים להתחיל לעמוד בסטנדרט בינלאומי. רק בשנה האחרונה יצרנו קשר עם אמנים בינלאומיים, וזה עדיין זר לנו אבל זה המקום שאליו אנחנו מכוונים. בחלל הקודם ראינו שאנחנו עושים הרבה פשרות בגלל הגודל והחלטנו שאין מה לעשות אם אנחנו רוצים להעמיד פרויקטים עד הסוף, להציג את האמן כמו שאנחנו רוצים ובצורה שתעשה הכי טוב לעבודות, אנחנו צריכם לעבור לחלל גדול יותר. אנחנו גם עובדים הרבה עם מיצבים, תחום שמקבל ביטוי יותר טוב בחלל גדול. ומעבר לזה, כאמור, הגלריה עם הפנים החוצה לכיוון דיאלוג בינלאומי".
"הכסף הוא ערך הדברים"
"השינוי בסצנה בארץ קרה בהדרגה והחל באמצע שנות ה-90," מתארת רותי דירקטור, אוצרת מוזיאון חיפה לאמנות עכשווית ומבקרת אמנות ותרבות. "אני עוד זוכרת שבתחילת שנות ה-90 היה מאוד נדיר לראות אמן בינלאומי מחוץ למוזיאון. היום זה מאוד מקובל. גלריות זומר ודביר התחילו באופן די קבוע להציג אמנים מחו"ל, כמו גם גבעון, אלון שגב, ועוד. כיום כל הגלריות מציגות אמנים מחו"ל. זומר ודביר בוודאי הכי מדוברים ומעניינים, וגם שלוש, אבל מה שחשוב זה שהתנועה היום היא דו-כיוונית. הרבה אמנים מכל מקום בעולם מציגים פה וכבר לא נופלים מהרגליים אם מציג פה אמן מגרמניה".
"בנוסף", אומרת דירקטור, "בתל אביב רואים שגלריות מסחריות לאמנות עכשווית פותחות חללים, וגם גלריות קטנות בדרום העיר קמות ללא מטרות רווח. זה יוצר תחושה שהסצנה תוססת וזה אחד הסימנים שיש פעילות ושכנראה כולם יכולים לשרוד בתוכה". אבל, היא מדגישה, ההתרחבות של הגלריות המסחריות היא "חלק מרוח התקופה שמתייחסת לכסף כמה שמסמל את הערך של הדברים."
גדעון עפרת, אוצר עצמאי, מבקר אמנות ותיאורטיקן הידוע בביקורתו על השפע באמנות בכלל ובאמנות הישראלית בפרט ממשיך את הקו של דירקטור ומתייחס לתופעה בעיקר דרך אותם משקפיים כלכליות. "אפשר לומר שזה גם חלק מאותו בום שזיהיתי בספרי 'אמנות מינורית' הבום של שפיעת יתר אמנותית", הוא אומר. "ישנו היצע יתר אמנותי שחברת השפע ועלייתו היחסית של המעמד הבינינו אפשרו. למרות התלונות על ירידה ומשבר כלכלי, יש יחסית לעשרות השנים הקודמות זינוק אדיר בכמות האמנים הצעירים ובמקביל לזה גם כמות הגלריות. אבל יש יחס דיספרופורציונאלי בין כמות ואיכות".
"דבר אחד בטוח", ממשיך עפרת, "זה מעיד על כך שיש כסף בעולם האמנות. ההוצאות ללא ספק עולות במגרשים הגדולים האלה ופירוש הדבר שהגלריות יכולות להרשות לעצמן להוציא סכומים כאלה בשל מכירות יפות. אבל אין פה שום סובסידיה לאמנות ולתרבות האמנות. זה חלק מתופעת האמריקניזציה שלנו ומתסמונת הגלריה במודל מוזיאלי וזו חלק מאותה מגמה של גלובליזציה שפתחה את הגלריות למיניהן שלוש , זומר, דביר ועוד לעולם. אלה החלו בצעד של להיפתח אל העולם הגדול ולהיות ככל הגויים."
יותר חלל = יותר קהל?
כמו עפרת, גם אינטרטור מצביע על העלייה במספר האמנים כגורם המרכזי להתרחבות הגלריות התל אביביות. "זה לא היה עובד בשבילי לפני 10 שנים", הוא אומר, "זאת בעיקר כי לא היו לנו מספיק אמנים לעבוד איתם ולאכלס את כל החללים, ולא בהכרח בגלל הסצנה. אני באופן אישי לא מרגיש שהיה שינוי גדול בארץ מבחינת הקהל.
"ההתרחבות שלנו נבעה בעיקר מהשינוי שחל בגלריה. לצד זה, יותר ויותר גלריות מציגות אמנים זרים, ובמובן הזה זה נתן דחיפה למגמה, אבל זה לא הוליד שינוי מורגש מדי בעיניי. זה גם לא השפיע על סוגי התערוכות שאנחנו מציגים, מלבד העובדה שהחלל הגדול מאפשר לאצור תערוכות גדולות יותר".
יצחקי מצידה מעידה כי דווקא בעיניה היה שינוי חיובי מבחינת הקהל בארץ ושלו היתה השפעה חיובית על המעבר. "אני מרגישה שהקהל בארץ בשל יותר לסוג כזו של פעילות," היא מסבירה. "זה שינוי של מספר השנים האחרונות. אני מרגישה שיש צימאון למקום שייצר חוויה תרבותית ואמנותית ברמה גבוהה. יש פריחה מאוד גדולה בתחום האמנות בישראל: עבודות של אמנים ישראליים משיגים מחירים גבוהים בשוק הבינלאומי, האמנים מציגים הרבה בחו"ל, ואמנים בינלאומיים מציגים פה באופן שבשגרה. ישנו יריד אמנות (צבע טרי ד.ז.) שמעיד על כך שיש עניין מסחרי רב באמנות שנעשית פה, ואלפי אנשים מגיעים מדי שנה כדי להתבונן באמנות שנעשית במקום. יש עניין דו מימדי, מצד אחד הקהל הבינלאומי מביע יותר עניין באמנות ישראלית ומצד שני גם הקהל הישראלי מחפש להיות יותר מעורה בתחום".
הגודל כן קובע?
ושוב הכל מתחיל ונגמר בחו"ל. "אנחנו מרגישים שהעידן הגלובלי מציף אותנו יותר ויותר", אורמת סבג. "כמו שאנחנו רוצים להוציא אמנים החוצה אנחנו רוצים להביא אמנים לפה, וללכת לאמן בינלאומי שרגיל להציג בחללים מוזיאלים או חללי גלריה גדולים ולהביא אותו לחלל של 200 מטר מרובע זה פשוט כבר לא יעבוד".
בהמשך לזאת, יצחקי מעידה כי המעבר של גלריה שלוש "אפשר לה להיות מוקד של נראות יותר גדולה בארץ ובעולם. רצינו להפוך את החלל למוקד תרבות, ויש לנו כעת מספיק מקום כדי שיהיה גם חלל לאמנות וגם חלל לאירוח. ההוויה כאן מאפשרת אירוח ברמה קסומה, וכל הנושא הזה של איזה מקום אתה נותן לאמנות עכשווית להיראות במיטבה מגיע פה לסיפוקו. כשמנהל הטייט מודרן הגיע לגלריה הוא מאוד התפעל, וזה גרם לי להאמין שמה שאנחנו עושים הוא לא רק בסטנדרט גבוה מבחינת מה שקורה בארץ אלא שזה ממש בסטנדרט גבוה ביחס לעולם. אבל צריך לזכור שאנחנו מציגים אמנים מהארץ ומחו"ל בצורה עקבית ומובחנת כבר למעלה משני עשורים. המעבר עצמו לא שינה את זה, הוא רק שיפר את התנאים שלנו".
אינטרטור, לעומת זאת, מתייחס להתפתחות בעיקר כאל תוצאה של תזמון טוב וצירוף מקרים, ולא מייחס לזה חשיבות גדולה מדי מעבר למרחב שנפתח בפניו. "אני מרגיש שאני מייצר שדה יותר מאשר שאני מגיב לקהל. אני עושה מה שנראה לי נכון, ואני לא מרגיש שזה שינה את סוג התערוכות שאנחנו מציגים. אמנים גדולים עבדו איתנו גם לפני שהיה לנו את ההאנגר. החללים פשוט כל כך יפים, לא יכולתי לעמוד בפיתוי שלהם. הם 'אנסו' אותי לקחת אותם," הוא אומר.
הבגד עושה את הגלריה?
התרחבות הגלריות, אם כן, מבוססת על מגוון גורמים שפועלים מקביל כסף, שאיפות אמנותיות, פתיחות בינלאומית והיא מתאפשרת בעקבות שילוב של תנאי שטח טובים, כמו עניין ציבורי ומסחרי גובר. לשם דוגמה, בסוף השבוע הראשון של החודש בית המכירות תירוש העלה למכירה פומבית עבודות מהאוסף של עמי וגבי בראון והמכירה שברה שיאים, הן של בית המכירות והן של למעלה מ-20 אמנים ישראלים שנמכרו במקום.
אך, השאלה הגדולה היא האם זוהי תופעה שמקבילה לבועת הנדל"ן, בועה שהולכת ותופחת בישראל, בזמן שבשאר העולם עוד מנקים את שאריות הזוועה שהשאירה כשהתפוצצה? או שמא התופעה מתונה מספיק כדי לבסס מציאות יציבה?
"בעיניי כל התופעה הזו היא קצת כמו תסמונת הווילה של גלנט," אומר עפרת. "זה בעיקר הרצון להיראות גדול, זו החזות. לפחות שלוש לא משתוללים בחללים מגלומניים ואני רואה במעבר שלהם אקט תרבותי. אבל אני בספק רב אם דביר, שהיו לו כבר הרבה נקודות לזכותו ובצדק, גרף עוד נקודות מההאנגרים למיניהם. אומרים שהבגד עושה את האדם? אני תוהה אם באמנות זה ככה, ואני משער שנחיה ונראה אם משנה מקום מוסיף מזל".
לעומת עפרת, שמאמין שהבועה אכן תתפוצץ אבל רק כשנגיע לנקודת קיצון כמו מלחמה או משבר כלכלי עמור, דירקטור רואה את ההתרחבות כתופעה טבעית וחיובית, אם כי כזו שרחוקה מלמלא את שאיפותיהן של הגלריות לישר קו עם הסצנה בחו"ל. "אני עדיין לא חושבת שיש פה תשתית של גלריות בארץ כמו שיש לגלריות בחו"ל, הן מבחינת הכספים שמגלגלים, מספר האנשים שעובדים בגלריה ומספר המבקרים. ישנם גלריות בלונדון, פריז וניו יורק שהם מפעלים קטנים. בעיניי כל זה רחוק מאיתנו מאוד. הרבה פעמים מגיעים לגלריות בתל אביב באמצע השבוע ואין נפש חיה. לעומת זאת, הייתי בלונדון לאחרונה ובכל גלריה שהייתי באמצע השבוע היו המון אנשים. אבל זה בסדר, הארץ קטנה ואני לא חושבת שזה בכלל צריך להיות זהה. לא תמיד צריך לשאוף להיות כמו חו"ל. זה מגוחך ומיותר. יש פה מספיק דברים שקורים בדרך שלנו והם תוססים ודינאמיים ולא צריך לשאוף להיות מה שאנחנו לא".