ביום חמישי שעבר עלה בתיאטרון תמונע מופע של הכוריאוגרפית איריס ארז שכלל שתי יצירות: "Homesick", שעוד קודם לכן הוצגה בפסטיבל הרמת מסך האחרון, ו"זמני", סולו שעלה בבכורה בפסטיבל אופרסטטה באיטליה ב-2007 והפעם בוצע על ידי הרקדנית מאיה ויינברג. "Homesick", יצירתה האחרונה של ארז, פוספסה על ידי המבקרים. זאת היתה היצירה הטובה ביותר בהרמת מסך, ולמרות זאת היתה בין הבודדות שלא התקבלו (בהחלטת ועדת סוזן דלל) לפסטיבל חשיפה בינלאומית המגיע מיד אחריו, שבו אוצרים ומנהלי פסטיבלים מכל העולם מגיעים לצפות ביבול השנתי של המחול הישראלי. זאת שערורייה לא קטנה המעידה על הסגירות והריכוזיות שמאפיינות את התחום ועל שליטת הסגנונות המרכזיים בטעמי פרנסיו.
קל לדחות קול כמו של ארז: הוא שברירי, עדין ומתנצל. אסור לעשות זאת: הוא חיוני להתפתחות של מחול אינטליגנטי. אלא שהפיתוי לעשות כן כנראה גדול מדי, שכן ארז מתעסקת בנושאים לא קלים כמו סבל גופני ושבריריות נפשית הדורשים תשומת לב עדינה כי הם עלולים להישמע טוב רק כרעיונות; או לחילופין להיות מוצגים בלי אמירה משמעותית, כאילו שסבל זה מספיק לבמה. "Homesick" לא נופלת למלכודות האלה. זוהי עבודה עם לב רחב שמדמם ישירות לכיווננו. ארז תמיד הופיעה ברמת חשיפה בלתי רגילה. עורה השקוף ופניה המאירות גרמו לצופים לתהות האם זו חיה פצועה שהם מתבוננים בה או אדם. בכל פעם היא שירטטה על הבמה אנושיות שברירית שרק רצית לקום ולגעת בה. הפעם היא הגיעה לאיכויות האלה לא רק כרקדנית אלא גם כיוצרת.
אל תפספס
אין שבריריות בלי כוח שדוחק אותה לשם. את התפקיד הזה ארז מייעדת לנו, הצופים, שמפשיטים אותה במבט ועורכים לה משפטי שדה. "זמני", שבה צפיתי בביצועה, היא יצירה גרעינית, קשוחה ומסובכת לצפייה שגורמת לך להרגיש בעיקר את המבט הכוחני שלך עצמך כצופה. הדמות שולחת אלינו מבטים מאשימים על הסטריפטיז שאנחנו עורכים לה אבל לא מתנגדת, נעתרת. היא מתבטלת עד כדי כך שאנחנו נשארים רק עם המבט, וכך היא מאפסת אותו.
ב-"Homesick" מבקרת ארז את הכוח בדרכים אחרות. הוא כבר לא של הצופה, אלא של מקור אנונימי. המסר כמעט פוליטי: הרקדנים נראים כאילו הופקרו במחנות פליטים. מה שהכי חונק את החיים במחנות הוא ההזדקקות השנואה למי שיצר אותם, מי שנוכח דווקא בהיעדרו (ואם מופיע, אז זה בביקורים חטופים מהאוויר, וגם אז הוא שומר על האנונימיות שלו, בלשון המעטה). עולם כזה הוא העולם שיוצר את השאהיד. ואכן הרקדנים נראים כאילו המנוחה היחידה שלהם היא שם למעלה. הם עושים עבודה נהדרת: אופיר יודילוביץ' על ריכוז הזן והשחרור המנטלי שלו, אסף אהרונסון שהגה שפה תנועתית שלמה עבור העבודה ותמי ליבוביץ' שצפתה במתרחש כעדה יחידה.
"Homesick" עושה את מה שיצירות מחול אחרות עוד לא עשו כאן - היא מתכתבת עם רעיון פילוסופי. יתרה מזאת, היא גם מייצרת בעקבותיו אמירה פוליטית. בדומה ליצירות של ז'רום בל, כוריאוגרף צרפתי שעובד עם רעיונות של רולאן בארת והחליט להביא את המחול לנקודת אפס שממנה יוכל לבנות אותו מחדש, ארז עושה זאת בקצת פחות הומור מקאברי ועם יותר רגישות שהיא כמעט בלתי נסבלת בעדינותה. האסתטיקה של היצירה הזאת היא אסתטיקה של הפקרה, של חוסר בית ושל סבל ואובדן מיותרים. אולי זה מה שהיה יותר מדי עבור מנהלי סוזן דלל, שרגילים לעולמות הפנטסטיים והחייכניים של ברק מרשל וענבל פינטו. עולם המחול צריך להתחיל לעכל לתוכו את השוליים - הם אלה שמרחיבים את גבולותיו.
ביצירה הזאת ארז משחררת שליטה, מקבלת ביטחון. בפרפראזה על חזי לסקלי, המשורר וגם מבקר המחול המיתולוגי של עיתון העיר, שאמר על כוריאוגרף אחד ש"סוף סוף הוא מרשה לעצמו להיות איש ביטחון ורקדנית בטן כאחד", הרי שאחרי שמונה שנות יצירה ארז סופסוף מרשה לעצמה להיות החיה הפצועה ומלאת האומץ שהיא. היא הוכיחה שיש לה יכולות גבוהות מאוד של איבוד עצמי. נותר לה רק לא לשכוח לשוב הביתה בשלום.