סבתא זפטה

עבור רוב האנשים המחשבה על חיי המין של הוריהם היא דבר שעדיף להמנע ממנו. לא יודעת מה אתכם, אבל חיי המין של הדור הקודם – סבים וסבתות – זה בכלל מחוץ לתחום. המצב קצת שונה עבור המספרת של "מחלת האבנים" והסופרת מילנה אגוס שאחראית על הקול הייחודי והסקרן שלה – חיי המין של הסבתא, ההעדפות המיניות של הסבא, הפנטזיות, התשוקות, מחלות הנפש ומכאובי הלב הם לבו של הספר. הסבא חובב בתי זונות, הסבתא מלנכולית וגם קצת משוגעת ומשחקי המין שהשניים ניהלו עולים לא פעם וחושפים צדדים לא צפויים בשושלת המשפחתית.

"הוא מישש אותה ולש אותה בכל מקום, ולפני שטעם משהו, לא משנה מה, הכניס גם את הנקניק הסרדי המצויין של העיירה לתוך הכוס של סבתא כי ב'בתים הסגורים' זאת המילה שבה צריך להשתמש. היא התחילה להשתלהב עד מוות ולגעת בעצמה, ובאותו הרגע כבר לא היה אכפת לה אם היא אוהבת אותו או לא אוהבת אותו ורק רצתה להמשיך במשחק. 'אני הזונה שלך', יבבה." (82-3).

גם אם לא מחשיבים את תיאורי הסקס הקינקי, "מחלת האבנים" אינו סאגה משפחתית רגילה. הישירות של הנכדה המספרת, התיאור המדוקדק, הירידה לפרטים והשימוש בשמות התואר "סבא" ו"סבתא" בקונטקסט מיני כל כך, תורמים ליצירת אוירה ייחודית. אבל סיפור חייה של הסבתא הנערצת, אופיה הייחודי, הדמיון שבו ניחנה והנפש הרומנטית שלה, כמו גם מצבה הבריאותי (שם הספר הוא מחווה לאבנים בכליות שלה) הם מוקד הסיפור. עוצמתו של הספר נובעת מהאופן בו הוא מסופר – כמו גם מסיפור האהבה הגדול מהחיים ומשולש האהבים שנוצר בעקבותיו. העלילה מתרחשת בשנות ה-40 והמלחמה רק מתחילה לטפטף אל החיים בכפר שבסרדיניה בו נולדה הסבתא. פליטים, פצועים, נכים והרוגים מוזכרים מידי פעם אבל הדרמה האמיתי היא בנפשה של הסבתא, שבגיל 33 הוריה מכריחים אותה להנשא לגבר מבוגר ממנה שאיבד את משפחתו בהפצצות ומצא מחסה בביתם שבכפר.

דברים רבים לא נאמרים ישירות, פרשיות בעלות אופי מפוקפק טואטאו מתחת לשטיח, או הודחקו משום שהן כואבות מידי, כך שלנכדה אין ברירה אלא להשתמש בדמיון ולערבב פרטים היסטוריים עם השערות ודמיונות. תוך כדי קריאה נדמה שהיא נהנית לשתף את הקוראים ברכילויות מבוססות יותר ופחות ומשתעשעשת ביכולתה לזעזע ולנער אותנו מידי פעם על ידי חשיפה, כאילו בדרך אגב, של גילויים מרעישים אודות המשפחה. הסבתא היא הדמות הנערצת על הנכדה ושום ביקורת או רכילות ארסית לא מצליחים לעמעם את הזוהר שניחנה בו, או את אהבתה של הנכדה כלפיה: "בעצם סבתא היא שגידלה אותי.. ובקיצור, אולי אני אהבתי אותה באופן הנכון. עם הסצינות הטרגיות שלי, והבכיות והצעקות והיללות, והתקפי האושר. כשחזרתי מנסיעות היא עמדה וחיכתה לי למטה ברחוב, ואני היתי רצה לקראתה, והיינו מתחבקות ובוכות מהתרגשות, כאילו הייתי במלחמה ולא בבילויים" (52-3).

כן, בנות המשפחה הסרדית מצטיינות בנטייה להגזמה ולדרמה. אבל הרומן נמסר בשפה לקונית, אדישה כמעט, וככל שמצטברים עוד פרטים והתמונה מתבהרת (וצפו לכמה וכמה פיתולים מוזרים ומפתיעים לקראת סוף הרומן הקצר הזה) מתבררת הסיבה לקבלה, לאהבה ולסבלנות האינסופית שבני המשפחה מפגינים לסבתא הבלתי שגרתית. הנכדה המספרת גורסת שסבתה שילמה את המחיר בשביל כולם, שהכאב שלה, בין אם הוא פיזי או נפשי, מאפשר את חוסנם של כל השאר: "בכל משפחה תמיד ישנו אחד שמשלם מס אישי כדי שיכובד שיווי המשקל בין סדר לאי-סדר והעולם לא ייעצר" (107-8). שיוויון הנפש והטון נטול השיפוט בו מתארת הנכדה את מוזרותה של סבתה, את מחלות הנפש והגוף, את מכאוביה וייסוריה, נובעים כנראה מהכרת תודה והקלה אדירים: "עלינו להכיר תודה לסבתא מפני שקיבלה על עצמה את כל אי הסדר שאולי היה נופל בחלקו של אבא ובחלקי... אם אנחנו ישנים בלילה בלי סיוטים, אם... אין לנו התקפי פאניקה ואנחנו לא מנסים להתאבד, לא משליכים את עצמנו לתוך מכלי האשפה, או חותכים את עצמנו – אין זה אלא בזכותה של סבתא ששילמה בשביל כולם" (107).

המטען שהסבתא סוחבת בשביל כולם, המחיר שמבטיח את שפיותם, יציבותם, אושרם, הוא חלק מחוזה בלתי-כתוב שחתמה הנכדה עם סבתה. אולי זה מה שמקנה לה את "הזכות" לחשוף את עולמה הרגשי, הפנטזיות שלה וחיי המין (המדומיינים או האמיתיים) של הסבתא. התוצאה היא בכל מקרה רומן סוחף, מטלטל, מוזר ומטריד. עומקו של הספר עולה בהרבה על 120 עמודיו בהתאמה לכאב שהמילים לא יכולות להכיל, ותיאורי העבר לא מצליחים להנכיח. סגנון הכתיבה הייחודי והמהוקצע של מילנה אגוס מצדיקים את המחמאות, הביקורת המצויינות ונתוני המכירות המזהירים שהספר זכה להם באירופה. "מחלת האבנים" הוא ספרה השני, אני מחכה לראשון ולשלישי שכתר והספריה החדשה כבר שוקדים על תרגומם.

"מחלת האבנים", מילנה אגוס, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת הספריה החדשה בשיתוף עם הוצאת כתר