אהבת בשר ודם

"המפגש" של אן אנרייט, זוכה פרס הבוקר לשנת 2007 (ופרסים נוספים ביניהם הרומן האירי של השנה ב- 2008) מגשר בין המאורעות החיצוניים המטלטלים שחווה המספרת ובין עולמה הפנימי בחודשים שלאחר מותו הפתאומי של אחיה. ורוניקה היא בת למשפחה קתולית מרובת ילדים מדבלין ומותו של האח ליאם הוא התירוץ לכתיבת הספר, לסגירת חשבונות ולהוצאת שלדים מהארון. כבת למשפחה בה נולדו 12 ילדים (לצד שבעה הריונות נוספים, מוחמצים שחוותה האם) ורוניקה נולדה לתוך תחושת שבטיות והיא חלק מקולקטיב מסוים. בעוד הכתיבה היא מאוד אישית, והמספרת מרבה לחלוק עם הקוראים תובנות אינטימיות ונוקבות, חלקן קשות לעיכול, משפטים רבים בספר נכתבים בגוף ראשון רבים בכדי להחוות את הלכידות והתודעה המעמדית של המספרת כבת לשבט האגרטי: "...והיו הנערות הפתטיות, כמוני, שהוריהן חסרי הישע הולידו באותה טבעיות שבה חרבנו" (29). ורוניקה היא האחות הקרובה ביותר לאחיה המת, מבחינה כרונולוגית ונפשית כאחד: "אחד עשר חודשים הפרידו ביני לבין ליאם. כולנו יצאנו מתוכה אוחזים זה בעקבו של זה – אחד אחרי האחר כמו אונס קבוצתי, מהירים כבגידה" (17). השימוש בדימוי האונס מרמז עבות על ההיסטוריה הלא כל כך משמחת שנמצאת מעבר לאסופת הזכרונות הללו.
ורוניקה חוקרת את ההיסטוריה של משפחתה דרך זיכרונות אמיתיים ומדומיינים, כאלו ששייכים לה וכאלו שהיא המציאה. היא מספרת לעצמה מחדש את סיפור הקשר בין סבתה, אם אמה, והמחזר שלה: "הזרעים של מות אחי נטמנו לפני שנים רבות. מי שזרע אותם מת מזמן – לפחות כך אני חושבת. על כן כדי לספר את סיפור של ליאם, על להתחיל הרבה לפני שנולד. ובעצם זאת המעשייה שהייתי שמחה לכתוב: ההיסטוריה היא מקום כה רומנטי... אילו רק היתה נשארת בלי תזוזה" (18). אך במהרה מגלים הקוראים שההיסטוריה שמוצגת לנו בצבעים אידילים ורומנטיים היא סיפור זוועות. סיפור של התעללות שנמשכה דורות וגבתה קורבנות בשני דורות לפחות. ורוניקה מזמנת את הקוראים כאילו היו עדים ובהתאם אנו נדרשים להחליט לא רק אם הסיפור שהיא מספרת הוא אכן הסיפור של ליאם והסיבה למותו, אלא גם אם זהו סיפור אמין, משום שהוא נתמך על ידי השערות ובדיונות. חמור מכך, ורוניקה היא מספרת לא אמינה, היא חווה את המציאות ככאב אדיר וזקוקה למשקה שיטשטש ויקהה את זוועת העובדות היבשות. העולם מצטמצם לרווח שבין כוס משקה אחת לזו שעוקבת אחריה. המספרת הכואבת והאבלה שומעת קולות מרוסקים וחטופים; מוקפת בשדים של תינוקות שלא נולדו ושל קרובי משפחה שכבר מתו; אשמה רודפת אותה, כלפי מתים וחיים כאחד, כלפי בעלה וילדותיה שהיא מזניחה וכלפי המתים אליהם היא מפנה אצבע מאשימה: "אני מרגישה שהעתיד נופל דרך גג מוחי, וכשאני מסתכלת אין כלום. חבל. משהו מתנדנד בתוך תיק, ואני לא יכולה לגעת בו" (43).
אחד ההישגים הגדולים של הרומן הוא החפיפה שהוא מייצר בין מיניות, אהבה מוות ושינה. "חילול זה העניין שלי כאן" אומרת ורוניקה והתיאורים הקרים, המנוכרים של גופו של בעלה, של תינוי אהבים עם גברים שונים, של תנוחות ותנועות, הוא מעורר חלחלה לעתים ובכך טמונה עוצמת הכתיבה. "הנה הוא עכשיו, במיטה שלנו, עדיין חי. האוויר נכנס לתוכו והאוויר יוצא מממנו. ציפורני רגליו צומחות, שערו מאפיר חרש" (75). מיניות במשפחת האגרטי היא עניין בעייתי. כשהאם נכנסת 19 פעמים להריון, כשסיפור האהבה של הדורות הקודמים מתגלה כסיפור זוועות, ברור שהקשר בין מין, אהבה ומוות מניע את הסיפור: "אני מביטה אל ידי שעל המעקה, והן זקנות, וגופי מוכה הילדים, שהייתי גאה בו במידת-מה בגלל האנשים החדשים שיצאו ממנו, רק מאכיל את הקבר, רק מאכיל את הקבר! אני רוצה לצעוק את הדבר הזה לזרים הללו, בעוברם. אני רוצה לעמוד עם שלט ועם מגפון ולקרוא לשים קץ להתרבות..." (81). אנרייט היא אחת מהכותבות העוצמתיות והנוקבות שקראתי בשנים האחרונות ו"המפגש" הוא סיפור משפחתי מחריד שלווה, רודף ורדוף שמשאיר את הקוראים כל הזמן דרוכים, בודקים את עצמנו ואת המספרת, מתבוננים פנימה והחוצה, מבפנים ומבחוץ חליפות.