וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בזכות ולא

רומי מיקולינסקי

7.9.2009 / 14:54

"חסד" של טוני מוריסון יכאיב לכם בלב, יזעזע את הנפש ויותיר אתכם עם תחושה מחניקה וממכרת. רומי מיקולינסקי נשמה פצועה

אין הרבה רגעי חסד בספרה החדש של טוני מוריסון "חסד". הטקסט דחוס, קשה למעבר, המונולוגים חנוקים ונוקבים, מתפוצצים מעוצמה ומאלימות, הקוראים מוצפים, המילים מפלחות את הקרביים, לא משאירות מקום לנשום. "חסד" מקשה על הקורא להכיל אותו על כל הכאב שבו, האגביות והמוחלטות שבכאב ובאלימות נפרשים בין דפיו, כאילו לא ניתן להתנגד אליהם, משל היו גזרת גורל. מזמן לא כאב לי ככה לקרוא ספר.

מוריסון מתארת את ראשיתה של אמריקה דרך העבדות וחייהם של המתיישבים האירופאים הראשונים הנלחמים להגדיר את עצמם. סוף המאה ה-17 ביבשת החדשה אמריקה. את העלילה מוביל חיפוש אחר חרש ברזל, גבר שחור, חופשי ויפה תואר. חיפוש אותו מבצעת גיבורת הספר פלורנס, אחת משמונה הדמויות שאת עולמן הפנימי הטרוף מציגה מוריסון בדיוק מדעי כמעט. פלורנס בת ה-16 נשלחת להביא את הנפח כשהיא חוצה לבדה את המרחבים הפרועים של אמריקה (מדינת ניו יורק של היום) בחיפוש אחר הגבר שיכול להציל את מעסיקתה (מיסטרס, או רבקה) ממגפת האבעבועות השחורות שהרגה את הבעל והבעלים של שתיהן. אנו נושמים יחד עם פלורנס את הפחד, חשים את הבדידות שמוחצת אותה, את השיגעון שמאיים עליה. ובעיקר חווים דרכה את האהבה הכבירה שלה לחרש הברזל, אהבה שמשפיטה אותה, מאיינת אותה אך גם מגדירה אותה וחושפת את המסירות הכלבית, את ההתמסרות שמוריסון מציגה כהתניה חייתית כמעט, כזו שעושה אותה פחות אישה, פחות אדם: "'הראש שלך ריק והגוף פראי.' 'אני מעריצה אותך.' 'ואת שפחה גם לזה'. 'רק אתה הבעלים שלי'.... 'את שום דבר חוץ מאדמת פרא. בלי ריסון. בלי שכל'" (145).

חוסר האמצעיות שבכתיבה, הדחיסות, הכנות, חוסר האונים וחוסר ההתפשרות שבאהבה של פלורנס מובעים בשפה לא מתוחכמת ובסיסית. הסיפור נכתב לאחר מעשה, אבל מסופר בזמן הווה. המידיות והעוצמה של הרגשות שלה, הזוועה שבסיפור חייה, סיפור "שגרתי" של חיי שפחה שמתחיל באונס, נמשך בעבדות והתעללות, ניתוק כואב מאמה וכולל גילויים מעטים כל כך של טוב, של חסד, מזעזע את הקוראים. התודעה של הדמויות נפרשת באופן בלתי אמצעי, בשפה שאינה מאפשרת לנו מרחק רגשי או אסתטי מהמתואר. הכתיבה של מוריסון היא כמו חומר נפץ, כל מילה במקום, והתרגום של אלינוער ברגר מדויק להפליא ומצליח להעביר את הדקויות בשפה ואת הגולמיות והבתוליות של הלשון ושל היבשת החדשה.

גילוי היבשת מקביל לגילוי העצמי - כל אחת מהדמויות היא עולם - לא משנה עד כמה הוא קטן, עד כמה הם נטולי השכלה או כמה מצומצם הידע שלהם את עצמם. המצאת האני מתרחשת במקביל להכרת העולם בו הם חיים. גילוי המיניות גם הוא כרוך בשפה שיוצאת מגבולות המילה והספר ושולחת זרועות אל העולם הפיזי, המוחשי. הדמויות מוצאות דרך להיות בעולם החדש הזה: "נשימת אווירו של עולם כה חדש, כמעט מבהיל בגולמיותו ובפיתוייו... עיניו חבקו סביבותיו", מתארת המספרת את נקודת המבט של ג'ייקוב, הבעל/ים. הדמויות לומדות על מיניות ואת המיניות שלהם דרך עולם ראשוני זה. רק שבעוד שעבור הנשים החושניות היא סכנה, בשביל גבר, מבהירה לנו מוריסון, מדובר בחוויה אסתטית, משחררת: "בניגוד לערפילים האנגלים... בער זה שכאן בשמש, הפך את העולם לזהב חם, סמיך. חדירה בעדו דמתה לפילוס דרך בחלום... פרט לנשימתו ולצעדו היה העולם חף מכל צליל" (13). בעולם הנשלט על ידי גברים וכוח – בו נקבה היא "פצע פתוח שאי אפשר לרפא" (168), אלימות פושה בכל, גם בחוויה המרגשת של תנועה בחלל הבתולי במרחבי אמריקה.

אנו קוראים את הסיפור דרך הדמויות השונות, אבל בעיקר מטולטלים דרך המונולוג הפנימי של פלורנס, אותו היא חורתת במסמר על הרצפה והקירות בבית בו היא ממתינה (אולי לשווא) לאיחוד עם חרש הברזל שנים לאחר תום המסע. הדחיסות שבשפה מסרבת לתת לנו לחצוץ בינינו לבינה והכאב שהיא מביאה הופך לקשה מנשוא כשגם המילים מקיפות אותנו. בסופו של "חסד" גם אנו כלואים בתוך המילים שחורתת גיבורת הסיפור: "אין יותר מקום במקום הזה. המילים האלה מכסות את הרצפה. מעכשיו אתה תעמוד בשביל לשמוע אותי... עכשיו אני קרובה לדלת ולסוף. מה אני אעשה עם הלילות שלי כשהסיפור יפסיק? חלומות כבר לא יבוא שוב פעם". אין גאולה ב"חסד". אין חסד.

"חסד", טוני מוריסון, תרגום: אלינוער ברגר // הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully