מהו מצבו של עולם ספרות הילדים הישראלי, מדוע יש תחושה כי ספרי הילדים העכשוויים תוצרת הארץ דידקטיים הרבה יותר מפעם והאם הפעוטות ב-2010 עדיין נהנים כשקוראים להם את "מיץ פטל" ואת "פו הדוב"? ביום רביעי הקרוב יתקיים בבצלאל כנס בנושא איור ספרי ילדים בישראל, ורגע לפני פתיחתו זו הזדמנות טובה לנסות לענות על השאלות הללו.
"התשובות שלי הן לא על סמך מחקר אקדמי, אפילו לא כהורה שמבקר בחנויות ספרים, כי הילדים שלי כבר גדולים", אומרת הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל ("סיר הסירים"), אחת המשתתפות בכנס. "כל מה שאני יכולה להגיד הוא מהתרשמות כללית של מי שעוסקת בתחום ונורא אכפת לה. לגבי איכויות של ספרים, דבר אחד מסוים בעיני בולט מאוד. בשנים האחרונות התווספו הרבה מאוד מאיירים מוכשרים בצורה מדהימה, ולא שמעתי או ראיתי אף סופר חדש שראוי להיכנס לפנתיאון. לא התווספו סופרים מוכשרים חדשים. אין נורית זרחי, אין ע. הלל, אין חיה שנהב. כפי שעשו בעבר ט.כרמי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי וח.נ ביאליק, גם היום סופרים רבים שכותבים בעיקר למבוגרים כותבים מדי פעם לילדים, וזה נורא נחמד, אבל לתת לך הערכה אם אחד מהספרים שלהם שבה את לבי כמו 'דירה להשכיר'? לא יודעת".
פרופ' זהר שביט, העומדת בראש מסלול הלימודים החדש לתואר השני בתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב, ומומחית בעלת שם בינלאומי בתחום תרבות הילד מוסיפה כי "ספר זוכה למעמד של קלאסיקה כאשר הוא מצליח לעמוד במבחן הזמן של כמה דורות. עניין זה בולט בספרות ילדים עוד יותר מאשר בספרות למבוגרים מפני שכאן יש חשיבות מרובה להנחלה מדור לדור, במיוחד בספרות לגיל הרך שאותה קוראים בקול לילדים. בדרך כלל, ההורים מנחילים לילדיהם את הספרים שהם אהבו, ואלה הם גם הספרים שההורים שלהם הנחילו להם. ספרות הילדים משמרת את הקלאסיקות והן מצטברות מדור לדור, כאשר ההרכב שלהן משתנה רק במעט. זה מסביר את ההישרדות הגבוהה של שירת הילדים' של ביאליק, של 'דירה להשכיר' ושל 'מה עושות האיילות' של לאה גולדברג, שאליהם הצטרפו מאוחר יותר 'הכבש הששה עשר' ו'מיץ פטל', והספרים של אורי אורלב, נורית זרחי ויהודה אטלס. מדובר בחמישה- שישה דורות שמנחילים לדור הבא במשך כמעט מאה שנה את מיטב ספרות הילדים בעברית, מאז העשורים הראשונים של המאה הקודמת ועד היום".
גם אם הקלאסיקות מתרעננות עם השנים, נושא אחד לא השתנה במשך הזמן וזה הצורך להעביר מסר חינוכי מן ההורה לילד. "ספרי ילדים תמיד היו דידקטיים מאוד, אבל בסופו של דבר מה שנשאר איתנו גם אחרי דורות, זה היצירות שהן לא כאלו", אומרת רותו מודן, מאיירת וזוכת פרס מוזיאון ישראל לאיור על הספר "איפה" (מאת תמר ברגמן). "אפשר לראות את התופעה הזו בספרים, בסרטים, וגם בספרי ילדים. את מסתכלת על ספרות הילדים עד המאה העשרים, והכל דידקטי. למה הילדים אימצו את 'רובינזון קרוזו' ואת 'גוליבר'? כי אלו סיפורים שהיו פחות מטיפניים. אמנות לילדים זו הספרות היחידה שמי שקונה אותה זה ההורים, המורים, משרד החינוך, ספרניות וכיוצא בזה. כולנו רוצים להגיד לכולם איך להתנהג. זה מה שאנחנו רוצים עמוק בלב".
לפרנקל אין בעיה עם ממדים דידקטיים ופדגוגיים בספרות ילדים: "מי שמתנגד לזה נהפך אחר כך לאספסוף גאה. בעבר, אנשים שלא ידעו עובדה בסיסית היו אומרים: 'יש לי חור בהשכלה'. היום אנשים מתגאים בבורות שלהם, ואת רואה את זה בכותרות העיתונים. להבדיל, יש ז'אנר שלם כזה, ספרות מוסר. אני כילדה קראתי את הספר 'הלב', ושם זה באמת מכוון פוליטית ודידקטית, ושנאתי אותו בגלל שהוא הטיף לפטריוטיות, להקרבה, לגבורה. את זה אני לא אוהבת. מצד שני, יש ספרים כמו 'האסופית', שגם עליו אפשר להגיד שהוא דידקטי, אבל זה כל מקרה לגופו. ספר חייב להיות מעניין וכיפי. אם הוא לא מעניין, לא משנה אם יש לו יתרונות כשפה, מבנה ועקרונות ספרותיים".
איזו חשיבות מייחסים הסופרים שכותבים לילדים למוסר ההשכל של יצירותיהם? "תמיד היה נתח די גדול מספרות הילדים שהוא דידקטי או בא לענות על צרכים של ההורים בתחום הפסיכולוגי, אבל אני לא באה מהמקום הזה", אומרת הסופרת והמאיירת רינת הופר ("איילת מטיילת" ו"אותיות במיץ שטויות"). "ההסתכלות שלי על כתיבה באה לענות על צרכים שלי ועל דברים שמעניינים אותי, ופחות מתוך חשיבה בהכרח על צרכים פסיכולוגיים של ילד".
כך או כך, מה שבטוח הוא כי משקלם של האיורים בספרים לפעוטות שאינם יודעים קרוא וכתוב הוא משמעותי ביותר, וישנם אפילו ספרים רבים שנצרבו בזיכרוננו בעיקר בזכות האיורים. "ב'ארץ יצורי הפרא', למשל, אי אפשר להפריד את הציורים מן הטקסט, וגם הגדולה של רות צרפתי היתה טמונה בעניין הזה", אומרת שביט. "ישנם עוד מאיירים נהדרים כמו דני קרמן ואורה איתן, והיום הילה חבקין, דוד פולונסקי ובתיה קולטון, והדבר מאפיין גם את הספרים של אלונה פרנקל".
לדברי פרנקל עצמה, "עבור פעוטות, המשקל של האיור שווה ערך לטקסט. האיור הוא המפגש הראשון של ילד עם עולם האמנות הפלסטית, ויש לזה חשיבות עצומה. בספר טוב הוא עובד יחד עם הטקסט. איור בא מהמילה 'אילומיניישן', הוא מאיר את הטקסט, ומפרש אותו על פי איך שהמאייר מחליט. לפעמים הילדים לא מסכימים עם המאייר ומדמיינים משהו אחר, וזה גם בסדר".
אף שכתיבה ואיור לילדים הן מלאכת מחשבת, שוק ספרי הילדים בישראל נחשב פרוץ למדי, ובמילים אחרות כל אחד, גם אם הוא כוכב כדורגל מזדקן, יכול להוציא ספר. "ספרות הילדים בעברית עשירה מאוד ורמתה גבוהה מאוד יחסית לספרויות אחרות במערב אירופה ובארצות הברית, בתחום הטקסטים הכתובים והמאוירים כאחד, אבל יש גם זילות רבה בשוק", מלינה שביט. "כל אחד שיש לו מחשב ומספר סיפורים לילדים שלו נהיה סופר. אנחנו מוצפים בהרבה מאוד זיבורית. מתוך מאות ספרים שיוצאים בשנה יש אולי רק עשרה ספרים בעלי ערך, וגם כאן אולי הגזמתי".
לדברי הופר, הסיבה להצפת השוק בספרי ילדים היא כי "בתוך העולם של ספרות, תחום הילדים הוא מאז ומעולם זה שנראה הכי קל להשגה ולעשייה. היום זה התעצם עוד יותר כי האפשרויות הטכניות של עשיית ספר נהיו מאוד נגישות וזולות. בעצם, ספר ילדים טוב לא שונה מספר מבוגרים טוב, הוא צריך לעמוד באותם קריטריונים ולקיים סטנדרטים אמנותיים נכונים, אמיתיים. צריכה להיות איזו אמת של יוצר".
אבל פרנקל לא מודאגת גם מההצפה של השוק- "מה שנפלא בתחום הזה של ספרי ילדים, שגם בבתים של אנשים שלא קוראים הרבה, תמיד יהיו ספרי ילדים. אנשים עדיין חושבים שזה חשוב מאוד. חבל שלא כל הספרים באמת נפלאים, ויש הרבה מאוד פטפוט כזה, חושבים שלילדים אפשר לעשות ספרי פטפוט עם חרוזים לא מוצלחים. ובכל זאת, אני סומכת על הקורא שיבחר נכון".