לא לי אתה: על לאורה של ולדימיר נבוקוב

בשעה טובה ראה אור בעברית 'לאורה-המקור' של ולדימיר נבוקוב. שאריות כתב היד הפרגמנטרי של הרומן האחרון והבלתי-שלם עליו החל לעבוד הסופר הרוסי-אמריקאי הנודע בדצמבר 1974, כשנתיים וחצי בטרם הלך לעולמו. במשך שנים ארוכות עמדה הדפסתו של ספר זה בסימן שאלה מדאיג, שעה שבנו של הסופר, דימיטרי, התחבט בסוגיה הלא פשוטה שזכתה לכינוי "הדילמה של דימטרי" – האם עליו להעלות את כתב היד באש, כפי שאביו ביקש, או שמא עליו להתעלם מרצון אביו המנוח, ותוך כך, לספק את יצר הסקרנות האין-סופי של הקהילייה הספרותית העולמית ושל עדת מעריצי נבוקוב, ובה בעת, לממש את הפוטנציאל הכלכלי.

"הדילמה של דימיטרי" היא דילמה מוכרת, כמעט קלאסית, בספרות העולם. קפקא ביקש ממאכס ברוד לשרוף את כתביו – ואלו שרדו; ג'קומו קזנובה ציווה להעלות באש את זיכרונותיו – אך יורשיו נזדקקו לכסף ומכרו אותם; גם הרבי נחמן מברסלב ביקש שהאחרונות לקרוא את ספריו יהיו הלהבות – אך את כתביו אנו פוגשים מידי יום בכל צומת ראשי; וגם המשורר הרומי וירגיליוס לא טמן ידו בצלחת והורה לשלוח את ה'אינאיס' שלו לכבשן – אולם זאת נמשתה בידי אוגוסטוס קיסר ועד לעצם היום הזה ממש, ניתן להשיגה בחנויות הספרים המובחרות, לאחר שנערכה מעט. כך או כך, "הדילמה של דימיטרי" איננה באמת דילמה, או כפי שניסח זאת יפה, סטיבן אב??ל, מבקר הספרות של ה"טיימס ליטרארי סאפלמנט" (TLS), במאמרו על "לאורה-המקור": "ספרים נוצרים כדי שיקראו בהם, לא כדי שישמידו אותם. את עבודתם של אמנים רבי-חשיבות יש לשמר ולהעמיד לרשות הציבור. סוגיית שריפת כתב היד איננה, בסופו של דבר, סוגיה בוערת באמת".

אם כך, וכפי שנכתב על חזית המהדורה העברית: "אחד הסודות השמורים ביותר של עולם הספרות, יצירת מופת בלתי גמורה של סופר גדול, שבמשך יותר משלושה עשורים הוצפנה בעומק הכספת של בנק בשוויץ" – ראתה, בשעה טובה, אור. אך האם באמת מדובר במאורע ספרותי חד פעמי? האם, אכן, דברי השבח שעל הכריכה תואמים (ולו במעט) את התוכן החתום תחתיה? או שמא אף נבוקוב עצמו נפל קורבן לציניות של מכבש היח"צ?

מעטות הפעמים בהן אני ניגש לכתוב על יצירה כלשהי ברגשות מעורבים, אך כאשר מדובר ביצירה כה משונה וכה בלתי שלמה עושה רושם כי טבעי הוא הדבר. לאחר שצלחתי את פתח הדבר הסנטימנטלי, התיאורי-ציורי-ביוגראפי אך בעיקר המיותר של דימיטרי נבוקוב, הגעתי ל"לאורה – המקור" או כפי שהיא מכונה בכותרת המשנה – "כיף למות". מיותר לנסות לשרטט בפני הקורא נרטיב ברור וסדור של המתרחש בספר זה: מי שמחפש עלילה לא ימצא אותה כאן אלא כקווי מתאר עדינים ורכים או כשלד רעוע של מבנה נטוש שיש לצעוד בו בזהירות רבה לבל יתמוטט.

דמותה של לאורה (המכונה גם "פלורה" ו"פלאורה"), לכאורה גיבורת הרומן, מזכירה באופן שאינו מותיר מקום לדמיון את הנימפה הנבוקובית הידועה, לוליטה – לוליטה, לוליטה, לוליטה, הממזרית, המזמטית והרכה. כמוה גם לאורה/פלורה/פלאורה – "בחורה רזה להדהים", שבטנה החלולה "היתה כה שטוחה עד שאפילו מושג הכרס קרס", ששדיה "גודלם כגודל כוס" ופטמותיהם "חיוורות" ו"פוזלות", שאת בתוליה איבדה כשהיא "בקושי בת ארבע-עשרה" ושהדהוד מעברה מרמז על יחסים בלתי הולמים, בגיל צעיר למדי עם אחד הוברט הוברט ש"כל העת שיחר לטרף".

אך לא די בארומה הלוליטאית כדי לתאר את הספר הזה. נבוקוב, לאורך הספר כולו, נמצא בקשר מתמיד עם יצירות אחרות ועם יוצרים אחרים (מפטרארקה, דנטה ופרויד ועד מארקס, ניטשה ופרוסט). לא פחות מכך, הוא גם מתכתב תדיר עם יצירותיו שלו, החל מ"לוליטה", דרך "ההגנה של לוז'ין" (גם כן בתרגום רונן סוניס) ועד ליצירתו הביקורתית, שהיתה ידועה בביטולם המוחלט של יוצרים אלמוניים דוגמת בלזאק ודוסטוייבסקי – או כפי שעולה הדבר מגרונה של פלורה: "מאלרו, מוריאק, מורואה, מישו... מונתרלאן ומוראן...כל הנזכרים ברשימה היו סופרים בינוניים להדהים... מדוע כתבו הנציגים הגדולים גרוע כל כך?".

בעלה של פלורה, ש"גם הוא סופר – או לפחות מעין סופר", מגולל את דיוקנה של זוגתו ברומן בשם "לאורה שלי" המתפקד כרומן משנה ב"לאורה – המקור". פלורה הופכת ביצירתו של בעלה ל"לאורה", כשמה של הגבירה הידועה שמגלמת את האידיאל הנשי האולטימטיבי שעיצב בשיריו המשורר האיטלקי פטרארקה בהשראת אהובתו הנאווה. פלורה או לאורה נעה על ציר המתח הזה שבין האידיאל הנבוקובי, הנימפי והשובב לבין טוהר המידות של לאורה הפטרארקית, בחזקת מילדה לאישה תוך בחינת הגבולות ושבירתם.

על רקע שני השבילים הללו הולך ומבקיע שביל נוסף ונגלית – כדבריה של פרופ' לאונה טוקר באחרית הדבר המבארת – "יצירה בתוך יצירה בתוך יצירה". שביל קפקאי זה הוא במידה רבה הסיבה היחידה לכך שכדאי היה לתרגם את טיוטת "לאורה – המקור" וכך הוא נפתח: "לדוקטור פיליפ ויילד – נוירולוג מבריק, מרצה ידוע וג'נטלמן אמיד – היה הכל מלבד מראה חיצוני מושך". בהמשך מסתבר שהוא מתעב את בטנו ("שק המעיים") ואת בהונותיו המרקיבות. הוא גם מחזר אחר פלאורה בבוטיק המניפות שלה, אך לא לפני שהוא קורא את יצירתו של בעלה של פלורה (הלא היא אותה "לאורה שלי"), "שבה הוא מוצג באורח אוהד 'כמדען דגול' שגרתי".

אכן מסובך, אלא שפיליפ ויילד אינו כה שיגרתי כפי שהבעל כותב, שכן הוא הקדיש את עצמו ל"תהליך של איו?ן עצמי הנערך באמצעות אימוץ הרצון" ובאמצעות "סופרוסינה, מונח אפלטוני עבור שליטה עצמית אידיאלית הנובעת מן הליבה הרציונאלית של האדם". פיליפ ויילד, אם כן, הוא המעניק לספר, את כותרת המשנה "כיף למות", שעה שהוא מתנסה שוב ושוב במחיקה עצמית וב"אמנות הטבח העצמי" .זו מתחילה בהסרת בהונותיו ("ציפיתי שאורכן של כפות רגלי יפחת במידה ניכרת ושצדן הקדמי ילך וידמה לקצה של ככר לחם, ללא זכר לבהונות"), עוברת דרך אורגזמה מועצמת בשעת הכחדת אזור החלציים ומסתיימת בשאלה הבלתי נמנעת – "לב או מוח".

ויילד, על פי מיטב המסורת המרקסיסטית, מבקש "להעמיד את החיוניות על ראשה" ו"ללמוד ולנצל את אונו של הגוף לשם מחיקתו". או במילים החותכות שבהן מסתיים "לאורה – המקור": "לעמעם / להשמיד / למחוק / להחסיר / למר?ק / למחות / לאיין".

מצד שני, ייתכן שאלו בכלל הערות שנבוקוב שרבט לעצמו ביחס לטקסט שכתב. כך או כך, כפי שמוצג רב המכר "לאורה-שלי" המופיע ב"לאורה – המקור", הרי שגם ספר זה, ש"ניצל" מתהום הנשייה, הוא ככל הנראה "רומן מפתח שהמפתח שלו אבד לעולמים" ואף הוא יהפוך רב מכר.

"לאורה – המקור" הוא ככל הנראה אחת ההפקות היקרות שראה שוק הספרים (בתחום הרומן) בשנים האחרונות. מדובר בספר עב-כרס ומעובה נייר, בן 284 עמודים. על כל אחד ואחד מעמודיו מודפסת כרטיסייה ובה מובא הטקסט, כפי שנכתב במקור, בכתב ידו של נבוקוב, שעה שתחתיה מופיע התרגום העברי (הנקי והחד), שחור על גבי אפור. סביב לכרטיסיות המודפסות (חלקן בנות מילה עד משפט), ישנו הדפס של קו גזירה עדין, למקרה שירצה הקורא לעשות לו כרטסת נאה ובה ספרו של נבוקוב. אגב, בגרסה האנגלית, הכרטיסיות אכן מנוקבות סביב וניתנות לתלישה. האבסורד הוא, שגם גבן של הכרטיסיות הודפס, כך שמרבית העמודים הזוגיים בספר ריקים, או מעוטרים, במקרה הטוב, בשרבוט של איקס או קו, שהותיר נבוקוב אחריו.

אני בכל אופן, רואה בפולחן הטיוטות הזה משום אווילות שאינה בהכרח קשורה לספרות. פרופ' לאונה טוקר אומנם טוענת באופן בלתי אחראי באחרית הדבר כי "לאורה – המקור" הוא "יצירת מולטימדיה הנותנת משמעות חדשה למונח 'חפץ מצוי' (objet trouvé)", אך לטעמי, בעבור 150 שקלים, מוטב לגשת לחנות ספרים יד שנייה ולרכוש את "לוליטה", את "פנין", את "תפארת" את "תריסר רוסי", את "'ההגנה של לוז'י"', את "ייאוש" ואת הביוגרפיה המופלאה שכתב נבוקוב על גוגול – ולהישאר עם עודף.

ידיד טוב שלי, חובב נבוקוב מושבע, שכנע אותי לחלוטין בעמדתו לגבי "לאורה – המקור" כשאמר: "יפה וחשוב שתרגמו את זה, אבל זה היה צריך להופיע כנספח בן 20 עמודים בסוף הכרך ה-15 של כל כתבי נבוקוב".