"אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו". את המשפט המפורסם הזה טבע האלוף שמואל גונן-גורודיש בעקבות אופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים, שש שנים לפני שהמוות שב לסגור עמו חשבון (מטפורי), כשהרג לו את הקריירה הצבאית והפך אותו לאחד מסמלי הכישלון וחוסר המוכנות של מלחמת יום הכיפורים. והרי אין בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מונח המתקשר יותר למוות מהמלחמה של 1973.
אבל מוות לא מגיע רק במלחמות ובכלל, הוא הרבה יותר מסתם עסק גשמי. מוות הוא גם עניין רוחני ואנחנו חווים אותו בכל יום. בדידות, למשל, זוגיות רעועה וחוסר הרצון ו/או היכולת לשנות ולחיות חיים טובים יותר הם גם סוג של מוות. האם יש מכנה משותף לכל אלה? האם בנימין זאב הרצל, מלחמות ישראל, הילד הקטן שמחכה בבית, הבגידות והחיפוש אחרי חיים שלמים יכולים לחסות תחת קורת גג אחת? אם תשאלו את אשכול נבו, התשובה חיובית. אחרת הוא לא היה כותב את "נוילנד".
"נוילנד" מתרחש בקיץ 2006, זמן קצר לפני מלחמת לבנון השנייה. מני פלג, אלמן ירושלמי טרי בן 60 עם זיכרונות מרים ממלחמת יום הכיפורים, נעלם במפתיע לטיול תרמילאים בדרום אמריקה. בנו דורי, נשוי פלוס אחד, מחליט לצאת ולחפש אותו ושוכר את שירותיו של אלפרדו, מאתר נעדרים אקוודורי חרמן להחריד. ענבר, מפיקת רדיו חיפאית, מבקרת את א?מה בברלין ובראשה עולות תהיות לגבי חזרתה לארץ, על אף געגועיה לסבתה לילי. לקו הישר העובר בין כולם קוראים נוילנד ("ארץ חדשה" בגרמנית), מקום שהמסתורין סביבו מתפוגג ככל שנוקף המסע. לנוילנד לא מגיעים כדי למות. מגיעים אליה אחרי המוות, אחרי כמה וכמה פגישות איתו.
וואלה, גם פה הוא צודק
קשה להפריך את הקביעה שאשכול נבו יודע לספר סיפור. כמו בספריו הקודמים, האיש שתפס בעשור החולף את מקומו של אתגר קרת ככוכב העולה בשמי הספרות הישראלית שוב מתמרן ומבצע מניפולציות. הוא לא מגיע לנקודות שיא רבות וצעקניות, אבל תמיד משאיר את הקורא במתח גבוה. הוא מסוגל להכניס כתות מיסטיות, התאבדויות, התקפת הטילים על חיפה וכישלון קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים לאותו קונטקסט, ובכל זאת לא תרגישו שהוא מזלזל בכם. הוא מצפה סיפור על שכול, נכות רגשית ואבדן במעטפת קלילה ואתם תחושו שהבדיחה היא אולי על חשבונכם, אבל איכשהו לא תצאו ממנה פגועים.
הנה, למשל, דוגמה אחת מני רבות לייצוגו של המוות (עמוד 45): "לא היה אכפת לו שאנשים אחרים יראו אותו עושה ביד, אבל כשפעם אחת אמא שלו, אלוהים ינצור את נשמתה, נכנסה לו באמצע הוא רצה למות. בעצם, לא נכון. הוא סתם אומר 'רציתי למות'. אולי הוא התבייש, אולי הוא נהיה אדום מבושה, אבל אף פעם לא רצה למות". דרך היציאה מפרופורציות והכניסה המחודשת אליהן, נבו מבלבל פעמים רבות במכוון את קוראיו, נותן להם להביע הזדהות ומיד שולף נשק נגדי, מכריח אותם להגיד "וואלה, בעצם גם פה הוא צודק".
קחו למשל את הרצל וחזון "אלטנוילנד" שלו (נו, לא באמת חשבתם ששם הספר מקרי, נכון?). האם בתחילת המאה ה-20 לא נראו רעיונותיו של היהודי הגלותי בעל הזקן חסר הפרופורציות תמוהים? סביר להניח שכן, אבל הי, מה אתם יודעים, הוא פגע כמעט בול. אלה אנחנו שקצת קלקלנו בדרך.
האורך כן קובע
נבו, וזהו יתרונו הגדול, אף פעם לא מציע פתרון אחד ולא מתעסק בנכון ולא נכון, אלא ברגשות אנושיים אמיתיים. כך בדיאלוג בין דורי לרעייתו רוני (עמוד 112): "כנראה שהמנגנון של הגעגוע נדפק לי שם, ניסתה להסביר לו פעם. והוא אמר: אבל אני כן מתגעגע. זה חלק בלתי נפרד מלאהוב מבחינתי, ואני לא רוצה לדכא לך את החלק הזה. אז אל תדכא, היא הציעה. תגיד מה שבא לך. ורק אל תיעלב אם אני לא אגיד בחזרה". ניגודים מסוג זה, גדולים כקטנים, בין כל הדמויות חוזרים לאורך הספר ומעניקים את העוצמות והאנרגיות להמשיך עם הגיבורים במסעם הארוך.
אבל האורך הזה הוא גם עקב האכילס של "נוילנד". כדי לכתוב את הספר יצא נבו לטיול מחקרי בדרום ומרכז אמריקה. הוא התחקה אחר תרבות השמאניזם, חקר לפרטים את תופעותיה של מלחמת יום הכיפורים ונבר בארכיונים של ניצולי השואה העקיפים, אלה שהגיעו לארץ ישראל רגע לפני מלחמת העולם השנייה. במשך שלוש שנים תפר פיסה אחר פיסה עד שיצר אפוס מושקע ומעשיר. נראה כי הוא כל כך השתוקק להכניס כל פריט מידע שצבר מהטיול עד שמילא את הספר בשכבות דקיקות של אוויר.
מכאן, התחושה היא ש-547 העמודים יכלו להצטמצם ל-450, מה שפוגם בשלמותה של היצירה. עם זאת, בתמונה הגדולה, זו הקרבה זניחה ששווה לעשות אותה. לאחר שישה חודשים כה משמימים, אפשר לטעון ש"נוילנד" המרענן מוביל במצעד לתואר הספר הישראלי הטוב של 2011.