בשנים האחרונות השתדלה הספרות הישראלית להתרחק משני אלמנטים שהיא עצמה הפכה לקלישאה מאז שנות ה-80: העיר תל אביב והשלכותיהן של מלחמות צה"ל המודרניות. עלילות ספרים החלו להתפשט לטבריה, ירושלים, באר שבע וחיפה, כאילו פתאום הבין המילייה הספרותי החדש שיש חיים גם מחוץ לזרועותיו של רחוב דיזנגוף. הנושאים הפכו לאישיים ומורכבים יותר, כשבמקום לפתוח פצעים מלחמתיים היוצר בדרך כלל מעדיף לטוות סבך משפחתי ומתמקד בתהליך שחל בין הגיבור לאנשים הקרובים אליו מינקות. יש להדגיש כי מדובר בגיבורים שנעים על ציר של רומן שלם, כי גם הסיפור הקצר, כידוע, היה פה להיט לזמן קצר, מיצה את עצמו והיום עבר להיות נחלתה הכמעט בלעדית של הבלוגוספירה.
כמו מכונית שנכנסת לאוטוסטרדה בכיוון ההפוך במהירות של 120 קמ"ש, כך שי אספריל מתגרה בקונבנציות החדשות הללו בלקט הסיפורים החדש שלו "עוד מעט החורף מתחיל". לא רק שאספריל חוזר לכל אותן מנטרות של הלם קרב מרובה בפלאשבקים לחווה הסינית, לצור ולצידון, הגיבורים שלו הם, רחמנא ליצלן, תל אביבים. ולכל אחד מהם יש סיפור משלו, כי, כבר אמרנו, אספריל לא כתב רומן, הוא חיבר סיפורים קצרים. לעשות את זה היום דורש הרבה ביצים. השאלה, כמובן, היא האם ההימור הזה משתלם.
"עוד מעט החורף מתחיל" מציג שני סוגים של גיבורים כאלה שמתים או כאלה שמתים מהלכים. הדמויות של אספריל לעולם אינן חיות בשלמותן, הן מלאות בייסורים ובחרטה בדרך הבטוחה אל הסוף הלא מחמיא. אחד הוא הלום קרב ש-40 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים מיוסר מחוסר יכולתו להציל את החברים לטנק, אחרת היא בחורה צעירה שחולה בסרטן וצריכה לחלוק את ימיה האחרונים עם שותפה חסרת רגישות ואמפתיה, גיבור נוסף הוא שופט בכיר שטומן בחובו סוד נורא, ויש גם איזה פרפר לילה שכדי להשיג אהבה מפעיל מניפולציה מסוכנת. בכל אחד מ-15 הסיפורים מסתתרת דמות שחווה מוות, ספיריטואלי או גשמי, ואגב כך נכנסת לחדרים האפלים של תודעת הקורא.
זה דווקא כיף, משום שמתישהו במהלך הקריאה מבינים שאספריל לא באמת נוסע נגד התנועה. הסיפורים הקצרים לא חסרי תלות מוחלטת, רובם מתחברים על ידי חוטים דקיקים. גיבורים מסיפור אחד הופכים לגיבורי משנה בסיפור אחר, ואלה הופכים לניצבים או מוזכרים רק במרומז בסיפור הבא או הקודם. החלקים הקטנים הללו מייצרים שלם גדול יותר מסתם "לקט סיפורים". כשעולים על הטריק, וזה קורה די במהרה, מבינים גם שתל אביב של אספריל היא רק אמצעי ולא מטרה. לאספריל היה נוח, מסיבות מובנות, להבליט את העיר בה הוא חי, אולם אין ראויה ממנה מלהכיל את הלבבות השבורים והנפשות הבודדות שהוא מציג. ומורשת הקרב הצה"לית? מהקלישאה הזו, למרות מאמציו, הוא לא מצליח להתחמק. התיאורים הפלסטיים שלו על איברים כרותים וגופות חרוכות לא שונים בהרבה ממה שכבר ראינו וקראנו, אבל החיבור העדין בין האפוקליפסה של אז לחורבן האורבני של היום הופכים גם את הכלי הזה ללגיטימי.
יש לו סגנון נחמד, לאספריל. הוא יודע לקרוץ, שותל מסתורין כמעט בכל פתיחה של סיפור עם הרהורים יומיומיים, לכאורה, אבל כאלה שחודרים עמוק. כך הוא עושה, למשל, בפתיחת "הילדים של שוקה" עם המשפט "חייו של אדם יכולים להיות קשים עד אימה כשהוא קם בבוקר ואינו יודע היכן ישתה את הקפה שלו", או ב"איש ללא שם", שם הוא כותב: "בדממת הלילה, באפלת חדר נעוריך, דביק ומריח מזרע, אתה שומע את צעדיה הכבדים של אמך". כך הוא מתנהל, בשרטוט דק ומדויק של אירוניה ושיטוט בין המודע לעל מודע, מנווט בין רחובות מוכרים לסמטאות אפלות.
יש לא מעט חורים בספר, רובם נגרמים מהעובדה שאחרי הכל ,עדיין מדובר בסיפורים נפרדים הקצב לא אחיד והבדלי המשקל גדולים, לא כל האפיזודות מתוארות באותה רמת עניין. לפעמים, לרגעים מעטים, הקורא מרגיש אבוד, אם כי בדרך כלל לא מדובר בטביעה רצינית אלא בנפילה במים רדודים שממנה הוא קם בנקל. בסופו של דבר, אפשר להגדיר את החוויה מ"עוד מעט החורף מתחיל" כחיובית פלוס. ניכר שלאספריל יש עוד כברת דרך כדי להפוך לסופר שלם יותר, אבל אין ספק שאת היסודות הוא כבר יצק עם קובץ סיפורים ראוי ומעורר מחשבה.
עוד מעט החורף מתחיל / שי אספריל, הקיבוץ המאוחד| הכבשה השחורה/ 167 עמודים