. יש לי ספר, לספר קוראים "הסוד". זה נשמע לי כמו שם יומרני ופלצני. אני לא מתפתה לקרוא.
2. אני לומדת פרטים על המחברת: היא אשה, היא הולנדית, קוראים לה אנה אנקוויסט, היא פסיכואנליטיקאית, משוררת וסופרת. פעם היא ניגנה על פסנתר. יש לי חיבה לפסיכואנליטיקאים.
3. אני לומדת פרטים על הגיבורה: קוראים לה ואנדה, היא פסנתרנית מפורסמת שחולה במחלת פרקים. זה מזכיר לי את הספר "פסנתרנית" של אלפרידה ילינק ואת הסרט "המורה לפסנתר" שנעשה בעקבותיו. זה מזכיר לי את הסרט על הצ'לנית ז'אקלין דה פרה. אלו דברים שאני אוהבת. אני חושבת לקרוא את הספר הזה.
4. מנחם פרי כותב המון מילים צפופות על העטיפה האחורית. זה עושה לי כאב ראש. הוא כותב: "וגדולתה של אנה אנקוויסט היא בהימנעות: היא אינה משאילה מן הקריירה שלה כפסיכואנליטיקאית לא לוואנדה ולא לקוראים". זה עושה לי כאב ראש. אני לא מתפתה לקרוא.
5. בכל זאת אני קוראת. אחרי זה אני יודעת: אנה אנקוויסט היא כרגע הסופרת האהובה עלי. "סוד" הוא הספר הכי טוב שקראתי מזה זמן רב. אני חושבת לכתוב כך: לאנה אנקוויסט יש כל מה שזקוק לו סופר גדול - חוש תזמון מדהים, חמלה אינסופית כלפי הדמויות שלה, היא לעולם לא שופטת ולא נוקטת כלפיהן עמדה מוסרית (גם כשאמה של ואנדה מזניחה את הבן המונגולואיד שלה), היא כותבת מתוך רגישות ואנושיות, היא לא לוקה באינטלקטואליזם או בידענות; אפשר להבין או לא להבין במוזיקה קלאסית ובכל מקרה ליהנות מהספר, אין אידיאולוגיה או מסר לאומה שמניעים את כתיבתה, היא לא מתנשאת גם כלפי הקוראים, היא לא מנסה ללמד אותנו שום דבר, היא לא מבלפת ולא מזייפת. לא רק סופר גדול זקוק לכל אלה - גם מוזיקאי גדול וגם פסיכואנליטיקאי גדול.
6. אני מתקשרת למנחם פרי להגיד לו שאני חושבת שהוא טועה. עונה לי המזכירה האלקטרונית, אז אני כותבת: מנחם פרי טועה - אנקוויסט משאילה המון מהקריירה הפסיכואנליטית שלה, הספר בנוי כסוג של פסיכואנליזה קטנה, הוא מורכב מהאירועים המשמעותיים בילדותה של הגיבורה: הולדת אחיה החולה, היעלמותו של המורה שלה לפסנתר, היחס הקשה של אביה כלפיה. אנקוויסט מראה כיצד כל אלה מעצבים את תפישת עולמה של וואנדה ומשפיעים על הבחירות שלה. כמו בפסיכואנליזה אין בספר הזה עולם חיצוני, אלא רק תודעות וסובייקטים.
7. אני מציינת לפני: רצוי לשים לב שדווקא כל הפרקים שמתארים את ההווה של הגיבורה (בבגרותה) מדברים בלשון עבר, ואלה שמתארים את העבר (ילדותה) מדברים בלשון הווה. זה מייצר אמירה יפה: ההווה שלנו הוא העבר שלנו, אבל העבר הוא ההווה היחיד שיש. עוד אמירה יפה: "הסוד" שבספר לעולם לא מתגלה במלואו. כולנו מונעים על ידי "סוד" שאף פעם לא ממש מתגלה, זה המסתורין שבקיום, זה המסתורין האינסופי שבספר הזה. סוד לא יכול להתגלות - סוד גלוי הוא אוקסימורון.
8. אני משווה את הספר הזה ל"פסנתרנית" ("המורה לפסנתר"), שיש בו כמה מוטיבים דומים (המוזיקליות, הביגרפיות, קשיי ההסתגלות בחברה), ומבינה שגדולתו של "הסוד" הוא בעובדה שוואנדה, גיבורת הספר, לא נמשכת לקצוות קינקיים ופסיכוטיים כמו אריקה המורה לפסנתר. הספר הזה לא בועט בפרצוף ולא מעפיל לפסגות, אלא נטווה בחוטים דקים ועוצר תמיד במדרון. דווקא המינוריות והעדינות שב"הסוד" הופכות אותו לכל כך ריאליסטי וכן. אין בחיי ובחייה של ואנדה דבר אחד דומה, אבל אני מבינה אותה מצוין.
9. אני קוראת כמה ביקורות לא מפרגנות במיוחד. אני תמהה - האם זו רק אני או שהספר מכיל איזו אמת אוניברסלית קטנה? אני חושבת שזו לא רק אני. אני חושבת שכדאי לעוד המון אנשים לקרוא את הספר.
לא תשפוט
11.3.2003 / 10:27