קופיקו באושוויץ

.

"האח!", קרא קופיקו, וזינק בחדווה ממיטת הקומות. "התעורר, מרדכי, היום יום המפקד הגדול!" הוא צחקק בהנאה, ומשך את שמיכת הצמר של שכנו. "תן לי עוד 5 דקות שינה ידידי", התחנן מרדכי בעיפות, "אתמול העבידו אותנו בפרך במחצבה וכל גופי כואב ודואב". "די להתפנק, עצלן!", נזף קופיקו במרדכי בחיבה, תוך שהוא מדגדג אותו בצלעותיו הכחושות, "היום יום המפקד הגדול, ואני מתכון לבצע את התעלול שעליו ספרתי לך, עם דלי המים, המכוש והתמונה! פקח עיניך ועזור לי לקשר את השרוכים. עוד נתפקע מצחוק כהגן היום!".

אט אט קם מרדכי ממיטתו, מתח את עצמותיו הדקות ופיהק. "אם לא תפסיק לקפץ סביבי ככדור, אוכל ללבש כראוי את הפיג'מה שלי", רטן, אך חיוך התגנב אל זווית שפתיו. מה מאד חבב את ידידו הקטן והשעיר, שהוסיף חן וצבע לחיי המחנה האפורים.

צמד הרעים הלך אל המקלחות, לשטיפת הפנים, וקופיקו השובב מלא פיו מים ושעשע את כלם בהתזת סילונים עליזים על התקרה והכתלים. קול הצחוק הבריא משך את תשומת לבו אל האוברשטרומפ הינץ, שומר האגף.

האדון הינץ שנא בכל מאדו את קופיקו, וזמם להפטר ממנו לתמיד. כמי שתפקידו לשמר על הסדר הטוב, וגם במקצועו האזרחי, לפני המלחמה, כיהן כשוטר הרובע, היה ידידנו הקוף לצנינים בעיניו. מעשי השובבות שלו, מהתלותיו ועקיצותיו, שהציגו את הינץ ככלי ריק בעיני האסירים, הרתיחו את דמו הטבטוני וגרמו לו מבוכה רבה. בחלומותיו ראה את קופיקו תלוי בזנבו על הגדר החשמלית, כששני הדוברמנים שלו, מקס ומוריץ, נוגסים בישבנו האדמוני, אך בכל פעם שנתקל ביריבו העליז, היתה ידו של הקוף על העליונה, לשמחת חבריו האסירים.

"די לצחק!", שאג הינץ כשעיניו שטופות דם והוורידים במצחו מאימים להתפקע, "היום יש לכן מסדר המפקד, ומי שלא יקפל שמיכות ויצחצח סבוניות - לא יקבל את מנת מרק הלפת בצהרים!". קולות השמחה גוועו באחת. האסירים המבוהלים נטלו את מגבותיהם ומיהרו להסתלק. רק קופיקו שמר על מורל גבוה והספיק להתיז סילון היישר אל אפו של השומר העגלגל. ובעוד זה מנגב את עיניו הבולטות, דלג הקוף בזריזות אל ראשו, מעך את כובעו, ותוך שרבוב לשון חצופה אל מקס ומוריץ - חפז בדילוגים שובבים ונעלם כשד משחת.

לעזאזל...", חרק הינץ בשיניו בזעם, "היום אסגור איתו את החשבון!!!". אולם לידידנו היו תכניות אחרות...

"מהר, מרדכי, הב לי את שרוכיך!" קרא קופיקו בצהלה, עת נכנס כהרגלו, דרך החלון. "ואילו אתה, זלמן, תן לי חיש את מכושך, בבקשה".

בבת אחת השתנתה האוירה בצריף. החברה מהרו לזנוח את קיפול השמיכות וצחצוח הסבוניות, והתקבצו סביב הקוף השובב. "איזה תעלול אתה עומד לבצע הפעם, לץ", שאל ר' אברום, וחבריו החרו החזיקו אחריו והפציצו את קופיקו בשאלות סקרניות. בזכרונם עלו ה"טריקים" שחולל קופיקו באחרונה, אשר הסבו להם הנאה רבה. למשל, כשכרה בור בשביל אל המפקדה, מלא אותו בצואת חזירים וכסהו בבד יוטה, או כשמתח תיל דוקרני בין הצריפים, וגרם להינץ חתכים עמקים בצווארו.

"ראו", הסביר להם קופיקו בסבלנות, "הנה כאן אקשור את השרוכים למסמר שמחזיק את תמונתו של היטלר ימ"ש, ואז, כשתפתח הדלת, יספוג הינץ הטיפש מהלומה כפולה!".

"ומדוע זקוק אתה למכוש?" הקשה זלמן, שהיה כרוך ביותר אחר כלי העבודה שלו והדק אותו בחזקה אל חזהו הנפול. "הס, זלמן, רק לחמור מראים חצי עבודה!", ענה קופיקו בעוקצנות, וזלמן המביש הגיש את מכושו המצוחצח ללא מלים ואומר.

"הקשב!" נשמעה הפקודה מבחוץ, וכל האסירים התפזרו אל דרגשיהם,
כשליבם מפרפר לקראת הבאות...

ואכן, אשר יגר הינץ - בא לו! שוב הפתיע אותו שנוא נפשו בתרגיל ששם אותו ללעג ולקלס... אמנם הינץ, למוד נסיון העבר, נזהר ופתח את הדלת בעזרת קצה תת-המקלע שלו (שכן פעם, בערב חג המולד, חבר הקוף השובב את הידית למערכת החשמל של הגדרות), וכשנכנס הלך על בהונותיו, מחשש להחלקה על שלולית שמן, אך דבר לא עזר לו! פתיחת הדלת שלפה, הודות לשרוכים, את מסמר התמונה ודיוקנו חמור הסבר של הצורר הנאצי צנח על קדקדו של השומר והטיח ארצה את כובע המצחיה שלו. ובעוד הינץ מנסה להבין במוחו המוגבל מהיכן נפלה עליו צרה זו, והנה מכושו של זלמן, שהיה מחובר למשקוף בקפיץ של עט כדורי, ננעץ בישבנו הורדרד וקרע את אחורי מכנסי העור המהודרים שלו - בצורת מגן דוד!

פניו של הינץ אדמו כקטשופ, זעה פרצה ממצחו וצווארו התעוות בפראות. בראותו שנפל מן הפח אל הפחת סובב את גוו ונמלט אל חדר השומרים בריצה, בעודו פולט מרובהו צרורות כדורים ופוגע בחבריו שעל המגדלים. שני כלביו, מקס ומוריץ, מהרו ביללה בעקבות אדונם המובס, כשזנבם שמוט בין רגליהם...

"שלוש קריאות כיפאק היי לקופיקו!", פרצה הקריאה הספונטנית מן הגרונות הכחושים, בעוד גיבורנו חג מעל ראשי כולם כשהוא תלוי על מנורת הצריף, חוגג את נצחונו ונהנה משבחי חבריו. קולות הצחוק שגרם להם, שעזרו להשכיח ולו לרגע את המציאות העצובה, היו כשמן בעצמותיו.

מאותו יום ואילך נודע שמו של קופיקו לתהלה בכל אושוויץ וכשמחלקתו היתה צועדת אל חדר האכל, ופיה אומר שירה, היו יתר הקבוצות מפנות לה את התור ואפלו הצוענים והשבויים הרוסים העניקו לה כבוד ויקר.

והינץ? בודאי תשאלו מה עלה בגורלו של איש האס.אס האויל ביותר בגרמניה? ובכן, הינץ שלנו שקע במרה שחורה, לאחר שהבין שאין דבר שיוכל לעמוד בפני פיקחותם של היהודים. מצבו הדרדר, הוא החל לתת בכוס עינו. בחג הפורים השתבשה דעתו - והוא זינק אל התנור וכלביו בעקבותיו.

ואילו קופיקו רב התושיה ארגן לחבריו אנית מעפילים, ואף הספיק לצבט בישבנו של בן גוריון, בטקס הכרזת המדינה!

בגליוננו הבא: חסמב"ה בדיר-יאסין