לפני משהו כמו 20 שנה, במסגרת ראיון לסרט דוקומנטרי, השמיע פרנסיס פורד קופולה, הבמאי המהולל של "הסנדק" ו"אפוקליפסה עכשיו", את החזון שלו לגבי עתיד הקולנוע. "התקווה הגדולה שלי היא שהופעתן של מצלמות הוידיאו הקטנות תגרום למצב שאנשים שבדרך כלל לא היו עושים סרטים יתחילו לעשות אותם", אמר קופולה. "ואז פתאום ילדה שמנה מאוהיו תיקח את המצלמה של אבא שלה, תעשה סרט יפהפה ותתגלה כמוצרט חדש. כשזה יקרה הצורך בידע מקצועי טכני בעשייה הקולנועית ייהרס לנצח, והוא יהפוך לאמנות של ממש".
היום, בפתח העשור השני של שנות האלפיים, החזון האוטופי של קופולה הוא כבר כמעט מציאות יומיומית. בזכות נגישותם של אמצעי הייצור מצלמות ומערכות עריכה, שהפכו להיות פתאום קרובים לנו לפחות כמו מכחולים וצבעי גואש נראה שהיום כל אחד יכול לעשות סרט בהשקעה כספית מינימלית. ברור שמדובר לרוב בסרטים צנועי מידות וצרי יריעה, אך מצד שני בגלל הסיכון הכלכלי הנמוך והשליטה המוחלטת של האמן ביצירה שלו, היכולת לקחת סיכונים בנושאים ובשפה האמנותית היא גבוהה יותר מאי פעם. במילים אחרות, יתכן מאוד שהקולנוע נכנס בימים אלה לעידן חדש, עידן הסרטים העצמאיים דלי התקציב או, בהשאלה מהתיאטרון, עידן קולנוע הפרינג'.
נראה שבישראל העשייה העצמאית דלת התקציב מתפתחת אף מהר יותר מבמקומות אחרים בעולם. סביר להניח שזה קשור לריבוי בתי הספר לקולנוע בארץ: ישראל מציעה יותר מסגרות ללימוד התחום מאשר במדינות האירופאיות. במילים אחרות, יש הרבה אנשים שרוצים לעשות סרטים ומצד שני יחסית מעט כסף ממשלתי לעשיית קולנוע "מושקע". לכן סרטי הפרינג' צצים כאן כמו פטריות אחרי הגשם, וסביר להניח שהכמות רק תלך ותגדל עם הזמן, במיוחד במידה ויימצא מודל כלכלי שיאפשר לסרטים האלה לייצר הכנסות ליוצריהם.
חמש שנים אחרי "ימים קפואים" של דני לרנר, הסרט שבישר את העידן החדש כשגרף במפתיע את הפרס הגדול בפסטיבל הסרטים בחיפה, סרטי הפרינג' הם כבר תופעה שקשה להתעלם ממנה. בסינמטק תל אביב, מקום שמהווה בשלב הזה את האכסניה המרכזית של הקולנוע הזה, מוקרנים כעת "מי אתה בשבילי" ו"טיארה", שני נציגים מרשימים של הזרם העצמאי, שכדאי מאוד לנסות להעיף בהם מבט, בשביל להבין במה מדובר.
"מי אתה בשבילי" הוא סרט של דרור רשף, עורך וידיאו מנוסה, שהתאכזב מקשיי ההתנהלות מול הקרנות הציבוריות והפיק לבד דרמה מינימליסטית ומרגשת, בעלת דמיון מסוים לקולנוע של האחים דארדן. הסרט עוסק באניה, בחורה הלוקה בפיגור שכלי (הילה מצקר המצוינת) שפוגשת בארי (ליאור דורון המצוין גם הוא), בחור תימהוני, המפתח כלפיה רגשות. בין השניים נוצרת אט אט מערכת יחסים עדינה ומורכבת.
מה שמרשים במיוחד ב"מי אתה בשבילי" הוא העשייה הקולנועית הרהוטה והמדויקת שלו, שעומדת לכאורה בסתירה לדלותו התקציבית. מדובר בסרט שמבוים, מצולם ומשוחק לעילא. בשום שלב בסרט לא מורגשת פשרה של היוצרים, אלא תמיד מחויבות טוטאלית ורמת ביצוע גבוהה. אך מעבר לליטוש הטכני, כוחו הגדול של הסרט הוא בטיפול הרגיש שלו בנושא מסוכן, שיכול היה להידרדר בקלות לקיטש ולחוסר אמינות. ברגישות רבה יצר דרור רשף ב"מי אתה בשבילי" עולם בדיוני שלם, אמין ומלא שאר רוח. יתכן שהסרט היה מרוויח מקיצור מסוים, שכן יש בו מידה של חזרתיות, אך הפגמים האלה אינם מורידים הרבה מגודל ההישג.
המקרה של "טיארה", סרטו של טומי לנג, הוא דומה אך שונה. לנג הוא מפיק מקומי ותיק ופעלתני, שנטש את העשייה הזאת לפני כמה עשורים והפך לאיש עסקים. לפני כמה שנים, בהיותו כבר בן חמישים פלוס, הלך לנג לעשות תואר שני בבימוי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, כחלק מתהליך השיקום אחרי מות אשתו, שנפטרה מסרטן. במסדרונות החוג לקולנוע נולד "טיארה", סרט ששואב בחופשיות מחייו האישיים של לנג, כאשר הוא מספר על התמודדותו של גבר מבוגר עם הניסיון לבנות את חייו מחדש לאחר שהוא מתאלמן. גם במקרה של "טיארה" מדובר בסיפור אהבה, הפעם בין פטר (רוברט הניג) לנגה (שלומית טריגר-הגואל), שמנסים לאהוב, למרות כל הקשיים המתבקשים.
שלא כמו במקרה של "מי אתה בשבילי", "טיארה" הוא לא סרט שמצטיין בצד הטכני. הרישול האסתטי שלו גורם לו להיראות בהתחלה כמעט כמו סרט חובבים, וגם לאורכו, בכל הנוגע לבחירות בימוי וצילום, ניכרת לא פעם העובדה שמדובר בעבודה של קולנוענים מתחילים. למרות זאת, לנג מצליח לשרטט ב"טיארה" מציאות אנושית ורגשית כובשת ואמינה במיוחד, שלא נשברת גם ברגעים המופרכים יותר של הסרט. זאת הרבה בזכות אנסמבל השחקנים המקסים, שיוצר בהדרכתו של לנג מערך יחסים עדין ומשכנע, שאי אפשר שלא להאמין לו ולהזדהות איתו. בסופו של דבר, "טיארה" מצטבר לחוויה נוגעת ללב ושלמה, שגורמת לקהל להתאהב בסרט ובדמויות שלו. לנג, אגב, כבר עובד על סרט ההמשך.
גם "מי אתה בשבילי" וגם "טיארה" פותחים פתח קטן למה שעלול להיות העתיד של אמנות הקולנוע. שני הסרטים מצליחים ליצור בתקציבים מגוחכים את מה שלא מעט סרטים עתירי תקציב מתקשים להגיע אליו: להעביר את הקהל חוויה אמנותית משמעותית ומתגמלת. תנו להם צ'אנס.