ב-36 שנות חייה הקצרים, הספיקה מרילין מונרו לככב בכמה מן הסרטים האמריקאים הגדולים של שנות הארבעים והחמישים, לנהל רומנים עם כמה מן האושיות הבולטות בארצות הברית של התקופה ואולי גם עם הנשיא ג'ון קנדי, ובאופן כללי לחוות הרפתקאות שהיו סוערות גם בסטנדרטים הפרועים של הוליווד הקלאסית.
אך "השבוע שלי עם מרילין", הדרמה הטרייה על דמותה שתעלה בסוף השבוע הקרוב לאקרנים בישראל, בוחר דווקא להתמקד במערכת היחסים האפלטונית שהתפתחה בינה לבין עוזר במאי זוטר בשם קולין קלארק על רקע הצילומים באנגליה של אחד מן הסרטים הזניחים בקריירה שלה, "הנסיך ונערת השעשועים" מ-1957. פלרטוט אפלטוני שאולי נשכח מלבה של הכוכבנית אך כמובן נחרת היטב בזכרונו של הבריטי האלמוני, ותועד על ידו באריכות בספר שעליו מבוסס הסרט.
מדוע בחר "השבוע שלי עם מרילין" להציג את עולמה של מונרו דרך פלרטוט סתמי לכאורה בסרט חסר משמעות? כיוון שקלארק חד האבחנה זכה לקרבה יוצאת דופן למונרו, ובעיקר מכיוון שהסיפור שלהם ושל ההפקה כולה יכול ללמד אותנו רבות על אופייה של הכוכבת, התנאים שבהם פעלה והנסיבות שאמללו את חייה והביאו לקיצם.
השאלה הראשונה שמעלה "השבוע שלי עם מרילין" בגרסתו הספרותית והקולנועית היא למה מונרו היתה בכלל זקוקה ל"הנסיך ונערת השעשועים"? הסיבה לכך היתה שאמנם היא נהנתה בשלהי שנות החמישים מן המעמד של הכוכבת הגדולה בהוליווד, אבל עדיין לא זכתה להכרה כשחקנית מן השורה הראשונה. כיוון שהסטטוס הנדיר שלה סיפק לה גם מרחב פעולה חריג ואיפשר לה להקים חברת הפקות משלה, היא היתה יכולה לדאוג לתקן זאת בעצמה. או כך לכל הפחות היא חשבה.
הפתרון שמונרו הגתה כדי לשדרג את מעמדה היה שיתוף פעולה עם לורנס אוליבייה הבריטי, שנחשב גדול השחקנים בזמנו. לשם כך היא בחרה במחזה "The Sleeping Prince", שהכוכב השייקספירי כבר העלה בעבר על הבמה, מתוך ההנחה שהיכרותו עם החומר תשכנע אותו להיענות להצעתה.
מונרו צדקה: אוליבייה הסכים בחפץ לב לביים את העיבוד הקולנועי של ההצגה ולככב בו בצדה. גם בגלל שהכיר את חומר הגלם, אבל גם משתי סיבות נוספות: בשעה שמונרו רצתה להוכיח לעולם שהיא לא רק כוכבת אלא גם שחקנית, אוליבייה היה צריך להמחיש בדיוק את ההפך, ושיתוף פעולה עם הסטארית הגדולה מכולם היה יכול לסייע לו בכך. נוסף לזאת, הוא גם סבר שזה יאפשר לו להשכיב את מונרו.
אבל אוי, כמה שהוא טעה. ובכלל, איזה משגה היה "הנסיך ונערת השעשועים". הסרט סיפק למונרו תפקיד של צעירה סקסית וקלת דעת, מהסוג שכבר גילמה בעבר, ולכן חטא לייעוד לספק לה אתגרים. לא פחות חמור מכך, הוא העניק לאוליבייה דמות מזדקנת ומיושנת, בדיוק המשבצת שרצה לחמוק ממנה. חוץ מזה, המחזה לא היה מבריק מלכתחילה, וגם האיכויות המעטות שלו התאימו יותר לבמה מאשר למסך הגדול. "הנסיך ונערת השעשועים" היה עוד אחד מאותם פרויקטים הוליוודיים שבטעות יסודם.
הסרט גם הפך לעוד אחד מאותם סיפורי בלהות הוליוודיים על הפקות מסויטות, ובהיותו עוזר במאי שגם הפך לאיש סודה של מונרו, קלארק היה חשוף לכל פרט ופרט בסיוט הזה. כפי שהוא מגלה, לגיהנום שהשתרר במהלך הצילומים היו כמה סיבות, ובראשן מערכת היחסים העכורה בין אוליבייה למונרו. היה ידוע שהיא לא שחקנית שקל לעבוד איתה הבמאי וויליאם ווילר אף השווה אותה להיטלר, והתסריטאי והבמאי בילי ווילדר אמר שהוא מרחם על כל מי שנקרה בדרכה המקצועית. אך במקרה של הבמאי-שחקן הבריטי, הטינה היתה גדולה עוד יותר.
נוסף לתסכול המיני של אוליבייה, שהבין במהרה כי מונרו תהיה פרטנרית לצילומים ולא למיטה, הוא גם לא היה מנוסה בעבודה עם פרימדונות מסוגה, ודעתו נטרפה עליו בגלל המניירות שלה. ניסיון פשוט לצלם אותה סועדת, למשל, הסתכם ב-34 טייקים וב-20 מנות קוויאר מבוזבזות. השחקנית גם נהגה לאחר לצילומים, אם הגיעה אליהם בכלל, ועיכבה אותם בצורה שגרמה לבריטי המהוגן להכתיר אותה בשלל כינוי גנאי. בין השאר, השווה את חוכמתה לתבונתו של אוגר.
חוסר הכימיה בין אוליבייה ומונרו נבע גם מכך שהם ייצגו שתי טקטיקות מנוגדות למשחק. הבריטי היה סמל של הגישה הקלאסית, שבה השחקן פשוט עוטה על עצמו את הדמות בצורה מושלמת, ומסיר אותה מעליו באותה מיידיות כשהמסך יורד או כשהמצלמה כבה. מונרו ייצגה את מה שהיה ידוע כ"השיטה", ונהיה באותם שנים לצורת המשחק הפופולרית בתיאטרון ובקולנוע האמריקאי.
אותה "שיטה" מהוללת חייבה את השחקן לעבור תהליך נפשי ארוך שיאפשר לו להבין את הדמות שהוא מגלם. אוליבייה, מצדו, כפי שאפשר לראות ב"השבוע שלי עם מרילין", לא הבין מדוע מונרו היתה זקוקה להרהר ארוכות בנבכי נפשה של הגיבורה במקום פשוט לעשות את מה שכתוב בתסריט. כיום, צפייה בעימות ביניהם חושפת פרק מרתק בהתפתחות המשחק ההוליוודי. בזמנו, הדבר בעיקר העלה את מפלס העצבים בזמן הצילומים.
המחויבות של מונרו ל"שיטה" הובילה אותה גם להסתובב בזמן הצילומים עם מורת דרך צמודה, פאולה סטרסברג, שהיתה רעייתו של לי סטרסברג, המורה האגדי שהפיץ את טכניקת המשחק הזו בארצות הברית.
תפקידה של סטרסברג היה לחזק את ביטחונה העצמי של מונרו, אך כדי להצדיק את קיומה, היה עליה לפורר אותו בעקביות וגם לסכסך בין השחקנית לסביבתה המקצועית, כדי שזו תיאלץ שוב ושוב לפנות אליה לשמוע דברי מתיקה. בסיכומו של דבר, כפי שקלארק מתאר, סטרסברג הסבה יותר נזק מתועלת, גם לבת חסותה וגם לסרט כולו.
מובן שאוליבייה לא היה יכול לסבול את הנוכחות של סטרסברג. הדבר רק הגביר עוד יותר את התיעוב שלו למונרו ואת הרצון שלו להתעלל בה, והוא לא חסך באמצעים כדי לעשות זאת. מדי ערב, למשל, הושיב אותה מול הקטעים שצולמו בשעות שקודם לכן, ואף שלא היה לכך שום הכרח טכני או אמנותי, הציג בפניה את מיטב המשגים, העיכובים והבלבולים היומיים.
הכוכבת חפצה לעבוד עם אוליבייה כדי להראות לעולם שהיא יודעת לשחק, אבל הוא בחר להעביר אותה ייסורים שילמדו אותה כי היא אינה כשירה לכך.
הביטחון העצמי של מונרו צנח בזמן הצילומים לשפל חדש גם בעקבות מערכת היחסים שלה עם בעלה הטרי והשלישי, ארתור מילר. צילומי הסרט באנגליה היו למעשה ירח הדבש שלהם, אבל שניהם ממש לא ליקקו בו דבש. כפי שקלארק מתאר, המחזאי היהודי לא באמת אהב את הכוכבת וגם ידע איזה סבל מצפה לשניהם יחדיו, אבל לא היה יכול לעמוד בפיתוי של זריקת האגו המתקבלת ברגע שאתה כובש את האשה המפורסמת בעולם.
אך ברגע שהכיבוש הסתיים והגיע שלב החיים היומיומיים עם הדמות בשר ודם שמאחורי האגדה, הדבר כבר היה מעבר לכוחותיו של מילר. מיד בימים הראשונים לשהותו עם מונרו בזמן הצילומים הוא התעמת איתה ואז עזב את המקום במפתיע ונסע לפריז. השחקנית גם כך סבלה מחרדת נטישה מאז ילדותה, וההתאדות של בעלה הטרי, גם אם היתה זמנית, נגעה לה בעצב הרגיש ביותר. מה עוד, שאהובה טרח להשאיר במקום לא מוסתר רשימות שבהן פרש את עומק אכזבתו ממנה.
ואם כל זה לא מספיק, מונרו סבלה גם מצרות בריאותיות: היא נכנסה להיריון בלי לגלות למילר, ותיכננה להפתיע אותו בתינוק שיוכיח לו כי בניגוד למחשבתו, היא מסוגלת להיות אשה ואם למופת. אך סיבוכים רפואיים מנעו מן השחקנית להביא את הילד לעולם, והיא הפילה את העובר בזמן הצילומים. קלארק מציין בספר כי אולי טוב שכך, שכן אין כל סיכוי כי הכוכבת האגוצנטרית, המפונקת והמבולבלת היתה מסוגלת לגדל את ילדה בצורה נורמלית.
סיבוכים רפואיים אלה גם גרמו לה לייסורי תופת, שהקשו עליה לתפקד. פאולה סטרסברג, כמו גם סוכנה ואהובה לשעבר של הכוכבת, מילטון גרין, לא ידעו מה עומד מאחורי הסבל של מונרו, ומתוך דאגה לרווחים העתידיים שיפיקו ממנה, פיטמו אותה במשככי כאבים כדי לדאוג שלא תיפול למשכב ותוכל לסיים את הצילומים. התמכרות זו לתרופות רק החמירה את מצבה של השחקנית, ובסופו של דבר כנראה היתה הגורם העיקרי שהביא למותה.
מכל זה עדיין אין להסיק כי מונרו היתה טלית שכולה תכלת, קורבן טהור שכולם התעללו בו על לא עוול בכפו. כפי שקלארק מציין בעקבות זמן האיכות הארוך שהעביר עמה, לשחקנית היו גינונים חריגים גם יחסית לכוכבת. היא נהגה לשחק באנשים, לא היתה מסוגלת בכלל לחשוב על הצרכים של האחר והתישה נפשית את כל מי שהיו בקשר עמה.
ובכל זאת, גם בצוות המאומלל של "הנסיך ונערת השעשועים" נמצאו שני אנשים חפי אינטרסים שהיו נחמדים אליה: הראשון שבהם היה ג'ק קרדיף, מגדולי צלמי הקולנוע בכל הזמנים, שהופקד על צילום הסרט וטען כי מונרו היא השחקנית היפה ביותר שהאיר במצלמתו. גם אישית וגם מקצועית, הוא התייחס אליה בעדינות שבה גנן מטפל בפרח.
והיה כמובן גם את קלארק, שתמך במונרו בזמן הצילומים, סעד אותה בלילותיה הכואבים ועשה כל זאת בלי לנצל את ההזדמנות לשכב איתה. הוא גם ידע להסתלק מהשטח ברגע שמילר חזר מפריז, כדי שקנאתו לא תתעורר ותחריב עמה את הנישואים הטריים וגם את הפקת הסרט.
קרה לא פעם שהפקות הוליוודיות קרסו באמצע. זה בדיוק היה גורל "Something's Got to Give", הפרויקט האחרון שמונרו השתתפה בו לפני מותה ב-1962. אבל הרבה הודות לקרדיף ובעיקר לקלארק, זאת לא היתה מנת חלקו של "הנסיך ונערת השעשועים". הסרט אמנם לא זכה להצלחה אדירה, אבל גם לא היה כישלון מהדהד. הצפייה בו היום אינה מבדרת, כי הוא ישן וכבד מלכתחילה ומובן שהשנים לא היטיבו עמו. אך כיוון שמונרו מגלמת דמות של צעירה משוחררת המשכנעת איש מלוכה בגילומו של אוליבייה להוביל את ארצו לעבר שלטון פתוח יותר, העלילה שלו דווקא נראית רלוונטית מאוד לימי האביב הדמוקרטי.
"הנסיך ונערת השעשועים" גם נרשם בדפי ההיסטוריה כאחד מארבעת הסרטים האחרונים שמרילין השתתפה בהם. הבולטים שבהם היו "חמים וטעים", מגדולות הקומדיות בכל הזמנים, ו-"The Misfits" המוערך גם הוא, שבו דאגו המפיקים כי יהיה לה רופא בכוננות של 24 שעות ביממה.
בסרט זה מימש מילר את הבטחתו לעבד לתסריט סיפור קצר שכתב לפני הנישואים שלהם. מונרו, מצדה, נשבעה שתלמד לעשות מרק קניידלך בדיוק כפי שאביו של בעלה נהג לעשות. אבל שום כתיבה מבריקה ושום מנה יהודית חמה כבר לא היו יכולים להציל את נישואיהם המתפוררים, שהתפרקו סופית ב-1961. ככל הנראה, דבר גם לא היה יכול להושיע את מרילין, והיא מתה באוגוסט 1962.
לעולם כבר לא נדע אם זה אכן היה כתוצאה ממנת יתר כפי שנקבע רשמית או שמא התאבדות או קנוניה פוליטית שהיתה קשורה ביחסיה עם משפחת קנדי, כפי שטוענים חובבי הקונספירציות. ידוע רק שזה קרה בטרם עת ובעצב רב.
קלארק, שפרש מעסקי הזוהר והתמקד בעשייה תיעודית טלוויזיונית עד מותו ב-2002, קיבל הזדמנות אחת אחרונה לחדש את הקשר עם מונרו לפני מותה. הוא יכול היה להיענות להודעה שהשאירה לו, אך לא שש לעשות זאת. כפי שתיאר בספרו (דבר שלא מוצג בסרט), הוא הבין שאין שום טעם לנהל שיחה בלתי פוסקת ומעיקה עם מישהי שממילא אף אחד לא יכול לעזור לה. הפיתוי היה גדול, אבל הפרפר ברח מהאש.
כולם רצו להתקרב אליה, כולם מיהרו להתרחק ממנה. האגדה ושמה מרילין מונרו היתה קשה מנשוא על כתפי האנשים שבסביבתה. בסופו של דבר, היא גם היתה כבדה מדי לכתפיה של האגדה עצמה.
"השבוע שלי עם מרילין": איפה ומתי אפשר לראות?
"השבוע שלי עם מרילין": מעצבת התלבושות בסרט על האתגר בשחזור הסטייל של מונרו
"השבוע שלי עם מרילין": מתכוונים לצפות? ספרו לנו בפייסבוק
"האגדה של מרילין מונרו": צפו בחינם בסרט תיעודי על הכוכבת