וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מ"סאלח שבתי" ועד "הערת שוליים": איך השתנה אצלנו היחס לאוסקר?

13.2.2012 / 8:05

למה חשבו בארץ שהאוסקר הוא חרא, והאם יצאנו מפרופורציות? 47 שנה לאחר המועמדות של "סאלח שבתי", מה השתנה ביחס שלנו? ישראל בדרך לאוסקר

47 שנה לפני ש"הערת שוליים" זכה במועמדות העשירית של ישראל לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, קיבל "סאלח שבתי" של אפרים קישון ז"ל את הראשונה. ההבדל הוא, שבזמנו לא התכנסה כאן מסיבת עיתונאים מיוחדת רגע לאחר ההכרזה, ובכלי התקשורת לא עמלו על פרויקטים מיוחדים לרגל העניין. למעשה, כפי שמספרים היום לוואלה! תרבות מפיק הסרט, מנחם גולן, וכוכבו חיים טופול, התגובה המקומית היתה התעלמות כמעט מוחלטת.

חיפוש בארכיונים מאשש את הזיכרונות של גולן וטופל – בידיעה על תוצאות הטקס בעיתון "הארץ", למשל, הוזכר כי הקומדיה האיטלקית "אתמול, היום ומחר" זכתה בפרס הזר, וכלל לא צוין כי "סאלח שבתי" היה מועמד לו.

יתרה מכך, טופול מספר כי גם הזכייה ההיסטורית של "סאלח שבתי" בגלובוס הזהב כמה שבועות קודם לכן עברה בשקט, והמצב לא השתפר דרמטית בשנים שלאחר מכן. ב-1972, למשל, רשמה ישראל הישג כפול: הכוכב היה מועמד לאוסקר על הופעתו ב"כנר על הגג", ו"השוטר אזולאי" נהנה מכבוד דומה בקטגוריית הסרט הזר. גם הפעם, מעיד השחקן על חוסר עניין מוחלט מצד התקשורת המקומית, וגם במקרה זה מוכיחים הארכיונים את צדקתו.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
בלי איזכור אפילו. הידיעה על טקס האוסקר בהארץ/מערכת וואלה!, צילום מסך

חשוב לציין כי מכל בחינה, פרס האוסקר היה חשוב בזמנו לא פחות אם לא יותר מאשר היום, והיחס התקשורתי בעולם התנהל בהתאם. אז למה דווקא כאן בחרו להעלים ממנו עין? "לא היו יכולים להעריך כאן נכונה את כוחו של האוסקר", אומר גולן, "ולא הבינו מה זה אומר שישראל, פסיק קטן על המפה, מצליחה לגבור על עשרות מדינות אחרות ולהשתחל לחמישייה".

לטופול יש הסברים נוספים: "קודם כל", הוא אומר, "צריך להזכיר שהמבקרים המקומיים חשבו ש'סאלח שבתי' זה חרא, והמועמדות שלו לאוסקר לא התיישבה עם ההנחה הזו שלהם, כך שהם העדיפו לטאטא אותה מתחת לשטיח. אבל יש גם סיבה רחבה יותר".

והיא?

"'סאלח שבתי' היה מועמד לאוסקר ב-1965, דהיינו לפני מלחמת ששת הימים והקרע הגדול עם צרפת שהיא הובילה אליה. באותה תקופה, עדיין החשיבו כאן רק את מה שקורה באירופה, והתרבות המקומית נהגה להתייחס לזו האמריקאית כקפיטליסטית, דקדנטית ובעיקר זניחה אמנותית. האליטה פה לא החזיקה מהאמריקאים ובגלל זה גם לא ייחסה חשיבות לפרסים שהם מחלקים".

העיתונאי הוותיק מאיר שניצר ממשיך את דבריו של טופול ואומר כי באותה עת, "חשבו שהאוסקר זה איזה מבצע נושא פרסים המתאים לקהל ולטעם האמריקניים, ומה לנו ולאיוולת הלא אינטליגנטית הזו? לא התעלמו רק מהסרטים שלנו, גם הזכיות של הכוכבים האמריקאים לא בדיוק סוקרו בהרחבה בתקשורת המקומית".

שניצר מציין גם סיבה נוספת לחוסר העניין הציבורי באוסקר – "בזמנו, האקדמיה הישראלית לא היתה אפילו בחזקת רעיון בוסרי, והנציג שלנו באוסקר לא נשלח דרך פרס אופיר אלא על ידי ועדה ממונה מטעם מרכז הסרט הישראלי, שפעל כמחלקה בתוך חטיבת התעשיות הקלות במשרד התמ"ת. כלומר, אפילו לא היה אירוע מקדים שידחוף קדימה את העניין התקשורתי במועמדות הישראלית".

בהתאם לזאת, גם המועמדויות לאוסקר של "אני אוהב אותך רוזה" (1972) ושל "הבית ברחוב שלוש" (1973), עברו כאן בדממה יחסית. במקרה של הסרט האחרון, איתרע מזלו לקבל את הפרגון מן האקדמיה האמריקאית כמה חודשים לאחר מלחמת יום כיפור, וכיוון שלאיש במדינה לא היה אז מצב רוח לדיבורים על סרטים, שניצר מספר כי עובדת מועמדתו כמעט לא נודעה בישראל. אפשר להמר כי אם זה היה קורה כעת, מישהו כבר היה טורח להכריז משהו בסגנון "נביא פסלון כדי לשמח את העם בשעות קשות אלה", אבל אז זה לא היום.

כפי שמעיד גולן, הגישה הקרירה לאוסקר התחילה להשתנות עם המועמדות של "מבצע יונתן" פרי עטו ב-1978. התגובות אז עדיין היו רחוקות מן ההיסטריה של ימינו, אבל סוף כל סוף נרשמה התעניינות בנושא גם מצד התקשורת היומית. יש לכך שתי סיבות: קודם כל, כפי שטופול מציין, אותו קרע בין ישראל לצרפת בעקבות מלחמת ששת הימים גרם לתרבות המקומית להתחיל לשאת עיניה אל אמריקה המוקצה. החל אז תהליך אמריקניזציה, וככל שהוא הלך והתפתח, גבר גם העניין באירועים הטקסיים שקורים בארצות הברית. סיבה נוספת, לדברי שניצר, היתה שהסרט עצמו נחשב בישראל כמעין מבצע לאומי, ולכן המועמדות שלו לאוסקר נתפסה כהישג בינלאומי.

בראייה לאחור, היחס ל"מבצע יונתן" היה התקדמות בדרך לסיקור התקשורתי שאנו מכירים מימינו, אבל עדיין היה מינורי יחסית לחגיגה סביב "בופור" (2008), "ואלס עם באשיר" (2009), "עג'מי" (2010) ועתה "הערת שוליים". קפיצת המדרגה האמיתית בדרך לשם התרחשה ב-1985, עם המועמדות של "מאחורי הסורגים". במקרה זה, מבט בעיתונים היומיים ביום שלאחר הטקס מגלה כי הדיווח עליו הגיע לעמוד הראשון, ובניגוד לנהוג בעבר, הפעם הנוכחות הישראלית השתבצה בכותרת הראשית וניתן לה מקום מרכזי בגוף הידיעה עצמה.

אז, החל גם מנהג לאומי ותיק: הנטייה לחפש תירוצים בעקבות הפסד. ב"מעריב", למשל, הסבירו באריכות כי הפסלון הוענק ל"מהלכים מסוכנים" השוויצרי מפני שהמפיק שלו, ארתור כהן, מקושר באקדמיה, ונאמר גם שהתוכן הפוליטי של "מאחורי הסורגים" עמד לו לרועץ.

לדברי שניצר, בדומה לתופעות עיתונאיות רבות אחרות, גם את הזינוק במעמד התקשורתי של האוסקר בשנות השמונים אפשר לתלות בכניסתו לשוק של היומון המהפכני חדשות, שהוא היה חלק ממנו בזמנו. "העיתון חולל טלטלה קונספטואלית במערכות המזדקנות של ידיעות אחרונות, מעריב וגם הארץ", הוא אומר. "לקראת חגיגות השנה לקיומנו נחתה עלינו המועמדות של 'מאחורי הסורגים', והעיתון פימפם אותה וגרר בעקבות כך גם את יתר העיתונים".

הדשדוש בקולנוע הישראלי הוביל לכך שנעדרנו מן האוסקר במשך שני העשורים שלאחר המועמדות של "מאחורי הסורגים". בשעה שחזרנו לטקס, המהפכה התקשורתית שהתחיל "חדשות" כבר הושלמה, ובהתאם לכך, ההתעלמות שהיתה מנת חלקו של "סאלח שבתי" הפכה לפסטיבל שלם סביב ההישג הכפול של סידר. השאלה היא, האם ההתלהבות הזו לא פחות מופרכת מהאדישות שהיתה בזמנו?

שניצר, למשל, סבור כי דווקא בעבר התייחסנו לאוסקר בפרופורציות הנכונות. גולן חושב אחרת: "אין לנו שגריר טוב יותר מהקולנוע הישראלי", הוא מצהיר. "עצם העובדה ש'הערת שוליים' מועמד כבר מעוררת הד בעולם, וכיוון שהיום הפרס לסרט הזר חשוב יותר לדעתי מאשר בעבר, זכייה תהיה הישג אדיר שבהחלט מצדיק כותרת ראשית בעיתון או במהדורה המרכזית של ערוץ 2".

על השאלה אם זכייה אפשרית של "הערת שוליים" אכן מצדיקה כותרת ראשית (מה שמן הסתם יקרה), אומר טופול כי "את זה כל עורך צריך לשאול את עצמו. מה אני אגיד לך? לפעמים אני רואה בעמוד הראשון כותרות שלא שוות כלום, ומנגד רואה ידיעות בעמוד ארבע ולא מבין למה הן לא במקום מרכזי יותר. כל יום אתם הרי צריכים למצוא איזה כותרת, ואני מניח שזה יהיה השיקול במקרה של 'הערת שוליים'. בכל מקרה, החשיבות היחידה שיש לתוצאות באוסקר הן העתיד הכלכלי של הסרט. אם יזכה, הוא ירוויח יותר בשעת הפצתו המסחרית באמריקה, ואם לא יזכה אז הוא ירוויח פחות. כך או כך, הוא מעולה".

מסיבת עיתונאים של הסרט " הערת שוליים" על כניסתו לאוסקר, ינואר 2012. קובי אליהו
שווה את ההתלהבות התקשורתית או לא? סידר/קובי אליהו

מעטים בתעשיית הקולנוע הישראלי, אם בכלל, מכירים את נפש האקדמיה כמו גולן וטופול. מה עוד, שהשחקן הוותיק הוא אחד מן היחידים כאן שהם חברים מן המניין באקדמיה ומשתתפים בהצבעותיה. לכן, השיחה איתם היא גם הזדמנות לנסות להעריך את סיכוייו של "הערת שוליים".

גולן הוותיק מכריז בהתלהבות הטיפוסית לו כי "יש לנו צ'אנס בלתי רגיל! יותר מאשר שהוא סרט ישראלי, 'הערת שוליים' הוא סרט יהודי, ובטח הסרט הכי יהודי ששלחנו לאוסקר. כיוון שרבים מן המצביעים הם יהודיים, זה אמור לעבוד לטובתנו".

טופול מסויג יותר ומודה כי האוסקר רחוק מלהיות בכיסו של "הערת שוליים", וסביר יותר כי יילך דווקא לנציג של מדינה אחרת. בניגוד לרוב הפרשנים, הוא דווקא לא חושב שהאיום הגדול עליו מגיע מן הזירה האירנית. הוא אפילו לא סבור שסרט השואה הפולני "באפילה" ייקח, שכן חברי האקדמיה שבעים מסרטי שואה. כמו החתום מעלה, גם הוא חושב שהדרמה הקנדית הצנועה והרגישה "מר לזאר" תפתיע. "אם אתה חושב שהקנדי ייקח, אז במקרה אני מסכים איתך", הוא אומר על כך. "ואם תהמר עליו, לא תהמר נגדי".

לסיכום, אם צוות "הערת שוליים" צריך ללמוד לקח אחד מהניסיון של טופול, הוא מציע לו לא להסתמך יותר מדי על אמונות טפלות. "בין המועמדות שלנו ל'סאלח שבתי' למועמדות שלי על 'כנר על הגג', דבר אחד לא השתנה", הוא מסביר. "בשני המקרים הכנסתי שום לטוקסידו. אני זוכר שבפעם השנייה, אפרים קישון אפילו אותת לי במהלך הטקס וסימן לי לבדוק שהשום עדיין במקום הנכון. הוא היה שם, אבל זה לא הביא את האוסקר".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully