שובר הקופות הגדול ביותר השנה בצרפת לא היה "הארטיסט", גם לא "הרפתקאות טינטין" או הפרקים החדשים של "שודדי הקריביים" או "דמדומים". הוא היה דווקא דרמה קומית בשם "מחוברים לחיים", שלמרות דלות תקציבה הביאה יותר קהל מכל אלה גם יחד. הסרט עשה זאת דרך הצגת סיפורו של צעיר שחור מהפרברים (עומאר סי) המשמש אח סיעודי לאריסטוקרט לבן ומשותק ברגליו (פרנסואה קלוזה), ומתעלה מעל כל ההבדלים הגזעיים והמעמדיים כדי לפתח עמו חברות מופלאה.
עד עתה, באו לראות את הסיפור הזה יותר מ-19 מיליון צרפתיים, כך שהסרט קרוב לשבור את השיא של "ברוכים הבאים לצפון" (2008) ולהירשם כהצלחה הכלכלית הגדולה בתולדות צרפת. מעבר לכך, בעוד הלהיט ההוא היה בעיקר עניין פנימי ולא תמיד גייס התלהבות דומה מעבר לים, "מחוברים לחיים" סוחף את הציבור בכל פינה בגלובוס - בין השאר, הוא קטף את הפרס הגדול של פסטיבל טוקיו, נרשם כסרט הצרפתי המצליח אי פעם בגרמניה ושבר קופות גם במדינות אירופאיות אחרות.
לישראל יגיע "מחוברים לחיים" בשבת הקרובה (17 במרץ), עת יפתח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי המסורתי בסינמטקים. בסוף שבוע שלאחר מכן (מחמישי 22.3), יופץ מסחרית באולמות. לרגל המאורע, יגיעו לארץ שני יוצריו הצרפתיים-יהודיים, אריק טולדנו ואוליבייה נקש. את נקש פגשתי לפני חודשיים בפריז, כמו גם את אחד מכוכביו, פרנסואה קלוזה.
בשיחה עם נקש מסביר הפנים, הוא חוזר שוב על הסיפור שכבר נטחן בחודשים האחרונים אינספור פעמים בתקשורת הצרפתית - איך הוא וטולדנו ישבו פעם מול הטלוויזיה, וראו סרט תיעודי על חברות אמיצה בין מהגר מהפרברים ולבן-עור אמיד המשותק בפלג גופו התחתון. הם אמרו לעצמם שזה יכול להיות נושא טוב גם ליצירה עלילתית, אבל גם שעדיין אין להם מספיק ניסיון לעסוק בנושא כל כך רגיש, וממילא אף אחד לא ייתן להם כסף בשביל זה. אז הם חיכו.
לאחר כמה שנים וכמה סרטים, למשל "ימים יפים" שגם הופץ בארץ, אזרו נקש וטולדנו אומץ ופנו להגשים את חלומם הנושן. אך קודם לכן, היה עליהם לרכוש את הזכויות עליו מידי כוכבו האמיתי, אז הם נסעו לפגוש את האריסטוקרט העומד במרכזו - אדם בשם הבלתי נשכח פיליפ פוזו די בורגו.
די בורגו כבר סירב בעבר להצעות שכאלה, אבל את זו של נקש ושותפו קיבל בהתלהבות. איך הם הצליחו לשכנע אותו? "הוא אמר לנו שהוא מרגיש שאנחנו יכולים לעשות מזה סרט מצחיק, וזה מה שקנה אותו", מסביר התסריטאי-במאי בראיון מיוחד לוואלה! תרבות. "עבודות קולנועיות קודמות בכיכובן של משותקים, למשל 'כף רגלי השמאלית' ו'הפרפר ופעמון הצלילה', תמיד הציגו את העולם של הגיבורים בצורה קודרת. אנחנו רצינו לקחת את זה לכיוון אחר, המטרה היתה לשמח את הקהל, ואני חושב שזה עבד, כי אנשים באים אליי ברחוב ואומרים לי תודה. אני שואל 'תודה על מה, מה כבר עשיתי?' והם אומרים 'תודה על זה שנהניתי במשך שעתיים'. בימים של משבר, זה לא מובן מאליו".
דברים אלה של נקש מעלים סוגייה שכבר היתה מושא לשלל כתבות בתקשורת הצרפתית המיקום של הסרט בהקשר החברתי הנוכחי. בין השאר, עולה תהיה איך זה שמצד אחד 19 מיליון צרפתיים רוכשים כרטיסים ליצירה המעודדת אחווה בין הגזעים, ומצד אחר כמות כמעט דומה של אזרחים מביעים תמיכה בשנאת הזרים של לה-פן.
נקש לא מתחמק מן השאלה הזו, ועונה עליה בכנות. "אני חושב כי בסופו של דבר, האהדה לסרט ולחזית הלאומית של לה-פן מגיעה מאותו מקום: חומרת המשבר הכלכלי גורמת לאנשים להרגיש אבודים ומבולבלים. כל יום מגלים משהו חדש על חומרת המצב, וכל היום אומרים שהולך להיות רע, ואנשים לא יכולים יותר לסבול את זה. אז כל זה מוביל לשתי תופעות מקבילות: מצד אחד, יש כאלה שהולכים לקולנוע כדי לברוח מהמציאות לשעתיים, ומצד אחר, יש כאלה שמקצינים את העמדות הפוליטיות כדי למרוד בסדר הקיים. גם כאן וגם כאן, מדובר בדרכים להתמודד עם המציאות".
נוסף להצלחה הצרפתית והאירופאית של הסרט, הוליווד מיהרה לרכוש את הזכויות על העיבוד המחודש שלו. האחראי לכך היה לא אחר מאשר מפיק-העל הארווי ווינסטיין, האיש שבין השאר לקח השנה את "הארטיסט" עד האוסקר, ואת הפוטנציאל של "מחוברים לחיים" זיהה, כהרגלו, לאחר שמונה דקות צפייה.
ניסיון העבר מלמד כי במקרים כאלה, הוליווד אינה נוטה לערב בתהליך העיבוד את היוצרים הצרפתיים. נקש מבטיח שהפעם זה יהיה אחרת "בכל זאת, מדובר פה בסיפור אמיתי, אז לא יהיה ראוי פשוט לתת להם את הסרט ולהגיד להם שיעשו עם זה מה שהם רוצים", הוא אומר על כך. "אנחנו רוצים להיות שותפים בעיבוד המחודש ולהישאר קרובים לפרויקט. לא נביים אותו בעצמנו גם כי זו טעות לעשות אותו דבר פעמיים וגם כי כמו צרפתיים טיפוסיים, אנחנו לא מדברים אנגלית, אבל כן נהיה מעורבים בזה".
לא חשבתם לנצל את תשומת הלב ההוליוודית כדי מלכתחילה לביים בה את הסרט הבא שלכם?
"זה לא יקרה. מכשול השפה והפערים התרבותיים לא יאפשרו זאת. אם היינו עושים סרטים על חייזרים, זה לא היה משנה, אבל אנחנו עושים דרמות וקומדיות ריאליסטיות, ובשביל ליצור אותם בארצות הברית צריך להכיר את המדינה ולהבין אותה, ואין לנו את זה".
נקש לא בקיא בתרבות האמריקאית, אבל את ישראל הוא מכיר היטב. יש לו כאן משפחה וגם הזדמן לו לבקר פה לא מעט פעמים. נוסף לכך, הוא גם מעריך עד מאוד את היצירה המקומית. "יש שתי תעשיות קולנוע שאני תמיד סקרן לגביהם הקוויבקית והישראלית", הוא אומר. "אני חושב שסוד הכוח שלכם הוא כמות הסיפורים המדהימה שמסתובבת במדינה ומשמשת בסיס חלומי לסרטים. אתה יודע, הייתי בישראל לפני שבועיים, הסתכלתי במקרה באינטרקום של בניין, ואמרתי לעצמי - 'הנה בקומה הזו גר טולדנו ובקומה הזו גר לבקוביץ', איך כולם גרים יחד במדינה הקטנה הזו, זה כל כך מרתק'. יש כל כך הרבה סיפורים לספר אצלכם. הלכתי ברחוב וראיתי פיליפיני דוחף זקן אשכנזי על כיסא גלגלים. אמרתי לעצמי 'איזה סיפור מעניין בטח מסתתר פה. מה הזקן עבר בחייו? מה הפיליפיני עבר כדי להגיע לפה? איזה מין יחסים יש בין השניים?'. זה יכול להיות סרט מעולה".
זה גם נשמע קצת כמו עיבוד מחודש ל"מחוברים לחיים".
"כן, למה לא? ואולי הגיבורים יהיו ערבי ויהודי? או ספרדי ואשכנזי? יש כל כך הרבה אופציות".
מה אתה יותר, חובב אופרה כמו הגיבור או חובב היפ הופ כמו הצעיר מן הפרברים?
"אני קרוב יותר לפרברים. פעם אחת הלכתי לאופרה. אשתי עבדה עליי והצליחה לגרור אותי. זה היה כל כך מייאש, בעיקר כי ברגע שנכנסו לאולם גיליתי שזה הולך לקחת ארבע שעות! ועוד הייתי כל כך רעב באותו ערב. אכלתי אותה".
ההופעה כאריסטוקרט הלבן ב"מחוברים לחיים" הפכה רשמית את פרנסואה קלוזה לשחקן הקופתי בצרפת, יותר מז'אן דוז'רדן, ז'ראר דפרדייה וכל השאר. היא היתה החוליה האחרונה והמרשימה מכולן בשרשרת ארוכה של הצלחות בכיכובו, ובראשן "אל תגלה", העיבוד לרב-המכר של הרלן קובן, שעליו זכה גם בסזאר לשחקן הטוב ביותר. היא היתה גם הדובדבן על הקצפת בקריירה קולנועית ארוכת-שנים, שבמהלכה קלוזה שיתף פעולה בין השאר עם במאים בסדר הגודל של רוברט אלטמן, קלוד שברול ולורנס קסדן, ואף שיחק בצד ענק הג'אז דקסטר גורדון ב"מסביב לחצות".
כל זה היה יכול להפוך את קלוזה לפרימדונה, אבל הוא מתגלה דווקא כאחד האנשים הנחמדים בסביבה מלא קסם ואצילות בדיוק כמו הדמויות שהוא מגלם. בתשובה לשאלתי איך זה שהוא כל כך נחמד, משיב השחקן כי זה הכל הודות לילדות שלו. "קיבלתי חינוך טוב", הוא אומר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות. "לא היו לי מראות בבית, לא כירכרו סביבי, לא סיפרו לי שיש לי כישרונות מיוחדים, ובגלל זה לא נהייתי נרקיסיסט. אני לא חושב יותר מדי על מה שאני אומר וגם לא מייחס לזה חשיבות גדולה מדי, אז אני נשמע טבעי. חוץ מזה, אני אוהב לשוחח עם עיתונאים על קולנוע ועל משחק כי אני משוגע על קולנוע ועל משחק, ותמיד שמח לדבר על כך. מצדי, אפשר לשבת ולדון בזה עד אור הבוקר".
השיחה לא נמשכת עד אור הבוקר, אבל קלוזה בכל זאת מספק בה כמה אבחנות מעניינות. בין השאר, הוא יודע מי צריך לגלם אותו בעיבוד האמריקאי, או יותר נכון מי לא צריך לגלם אותו "רק שזה לא יהיה דה-נירו או פצ'ינו או מישהו כזה", הוא אומר. "השחקנים האלה משחקים בכל כך הרבה סרטים, שכבר קשה להבדיל ביניהם. חוץ מזה, הדמות הזו חייבת להיות אמינה ככל האפשר, ואם ישחק אותה כוכב בסדר גודל כזה, כולם יחשבו רק על הפרסונה הקולנועית שלו והדמות תאבד מן האמינות שלה ותלך לאיבוד בכלל".
אז מי זה צריך להיות בנעלייך?
"אני מקווה שזה יהיה מישהו לא מוכר, ואם העיבוד המחודש יזכה להצלחה כמו המקור, הוא יהפוך אותו לכוכב. תעשיית הקולנוע שוגה בכך שהיא מחזקת כל הזמן את המעמד של הכוכבים הקיימים במקום לטפח חדשים. אם זה יימשך כך, נמצא את עצמנו בלי כוכבים בכלל, וזאת תהיה פגיעה בתעשייה כולה: גם היוצרים. הקולנוע צריך כוכבים, כי הם עוזרים לגייס כסף לסרטים מאתגרים וגם להביא אליהם קהל. בלי כוכבים, הקולנוע כולו יהיה פחות טוב".
לקלוזה יש עצה נוספת לעיבוד המחודש: "הוא לא יוכל להתבסס על אותו מאזן כוחות בין שחורים ולבנים כמו אצלנו", הוא אומר. "בצרפת, אפשר לעשות סרט שבו השחור משרת את הלבן לאורך כל הדרך ולעבור את זה בשלום, כי אין כאן היסטוריה של עבדות ושל אפליה גזעית. כלומר, ברור שיש לא מעט אידיוטיים גזעניים במדינה, אבל זה בעיקר אנשים שנואשים מהמשבר הכלכלי ובטיפשותם מאשימים את המהגרים בהכל, אבל זה לא משהו שמושרש בהיסטוריה הלאומית. ארצות הברית, כמובן, היא כבר סיפור אחר לגמרי, כי שם שחורים היו עבדים של הלבנים ועד לפני ארבעים שנה הם לא תמיד היו יכולים לסוע איתם באוטובוס, אז קשרי עבודה ופערי מעמדות עכשוויים בין שחור ולבן הם נושא רגיש מדי להתעסק איתו בהומור. אני לא יודע מה בדיוק הם יעשו, אבל הם יצטרכו לשנות משהו מהותי, אולי אפילו את המוצא של הדמויות".
באופן טבעי, עולה בראיון גם ההצלחה המטורפת של הסרט, וקלוזה מעיד כי הוא לא לחלוטין מופתע ממנה. "לא שיערתי שהוא יגיע למספרים כאלה, אבל האמנתי שיביא הרבה אנשים לאולמות. בסך הכל, קולנוע זה לא שאגאל ולא פיקאסו, זו תעשיית בידור, ו'מחוברים לחיים' מציע בידור טוב. אין מה לעשות, אם תגיד לאנשים 'יש עכשיו בקולנוע סרט מעולה! הוא יגרום לכם לבכות ולסבול!', הם לא יבואו. אבל אם תגיד, 'תרוצו לסרט הזה! הוא יגרום לכם לצחוק!', אז הם כן יבואו, וזה סוד הקסם של 'מחוברים לחיים'. הוא מקסים ומצחיק ובעיקר משדר חיוביות, וזה מה שמביא את הקהל. ידעתי שנביא שני מיליון צופים לפחות".
אבל הבאתם כמעט עשרים מיליון!
"נכון, ואני חושב שזה בגלל הערך המוסף שהיה לקומדיה הזו היא מהללת את ערך החברות, וזה משהו שלדעתי חשוב היום לאנשים יותר מאי פעם. קראתי מחקר באיזשהו עיתון צרפתי ולפיו אנשים מאמינים בכוחה של החברות עוד יותר מאשר בזה של המשפחה או של הזוגיות, כי זה משהו חזק, אמיתי ויציב יותר. 'מחוברים לחיים' מאשש את האמונה שאכן, חברות יכולה להתעלות על הכל, ובגלל זה הוא כל כך מרגש אנשים".
נראה גם שאתה ועומאר סי המככב בצדך אכן פתחתם חברות איתנה. כבר מהרגע הראשון מאמינים שאתם הכי חברים טובים.
"האמת היא שאכן היה בינינו חיבור אותנטי, אבל גם אם לא, הייתי מוצא דרך להתחבר איתו. בתור שחקן, אתה לא יכול להביע אמפטיה כלפי מישהו בלי באמת להיות חבר שלו, ואתה גם לא יכול לשחק מישהו מאוהב בלי להתאהב באמת. זאת העבודה שלך, וכל עוד הצילומים נמשכים אתה צריך לשחק את הדמות שלך. היו מקרים שחזרתי הביתה ואשתי אמרה לי 'מה זאת התמונה הזאת שאתה מנשק בלהט את השחקנית הזאת והזאת?!' למה כל כך בלהט?', ואמרתי לה 'אני לא מנשק אותה בלהט, אני רק עושה את העבודה שלי! זאת העבודה שלי!'".
אפשר לחשוב על עבודות גרועות יותר.
"בהחלט".