האחד שאני אוהב

יש הרבה סיפורים על ההערצה של ישראלים למייקל סטייפ ו-R.E.M, קבלו את אחד האהובים עליי: ערב אחד בתחילת שנות התשעים הגיע בחור נלהב אל מועדון הרוקסן וביקש מהדי.ג'י המיתולוגי, חברי לירון תאני, שינגן את השיר "הו לייף" . "איזה שיר??" צרח תאני מהעמדה. "נו, הלהיט הזה שיש עכשיו ברדיו - "הו לייף... ", ענה לו הבחור. "אתה מתכוון ללוזינג מיי רליג'ן של אר.אי.אם?!" שאל תאני. "כן, נו, הו לייף...איטס ביגר!!", השיב אותו אדם. במקרה באותו הערב הצטרפה אל לירון תאני חברה שגדלה באת'נס שבמדינת ג'ורג'יה בארצות הברית יחד עם חברי אר.אי.אם, והיא פשוט נקרעה מצחוק מהדרך שבה הבחור ניסה לבטא את השיר. היא סיפרה את זה ללהקה ומאז, בכל הופעה של אר.אי.אם בעולם בתקופה שלאחר מכן, מייקל סטייפ אמר לקהל : "השיר הבא נקרא 'Losing My Religion' , או כמו שקוראים לו בישראל – הו לייף".


הסיפור הזה הזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם המוזיקה של אר.אי.אם. בשנת 1985 כשהייתי בן 16 וגרתי בניו-יורק ביליתי את רוב זמני הפנוי בחנויות תקליטים, צמא לגלות מוזיקה חדשה. באחד מהימים שמעתי ברקע שיר שלא הכרתי אבל משהו בו כבש אותי מהרגע הראשון. ריף הגיטרה שפתח אותו, התיפוף האנרגטי של ביל ברי, ובעיקר השירה המעט מחופפת, הלהיבו אותי מיד. אבל לא הצלחתי להבין מילה ממה שמייקל סטייפ שר, למעט מילה אחת עליה חזר בפזמון –"SORRY!!". זו המילה היחידה שהצלחתי לדוג מהשיר, וככה קראתי לו. "סורי". השיר הזה היה "South Central Rain" מתוך התקליט האדיר "Reckoning", והאלבום הזה (שעד היום הוא אחד מהאהובים עליי בכל הזמנים) הצית אצלי את האהבה העצומה לאר.אי.אם. למרות שגם לאחר אינספור האזנות לתקליטים שלהם באותה תקופה, המילים של מייקל סטייפ נותרו בלתי מפוענחות.

כנראה שלא במקרה קוראים לאלבום המלא הראשון של אר.אי.אם "Murmur" (שזה מלמול או נהימה באנגלית). ככה סטייפ שר באלבומים הראשונים, ואני מת על זה. התחושה הייתה כאילו הוא ממלמל בלחן מתוך חלום. היה משהו כל-כך חמקמק ומעורפל בסגנון השירה שלו, אבל מצד שני היא הייתה מלאת תשוקה ואנרגיה. השירה שלו גרמה לי להרגיש כאילו הוא מאפשר לי להשתמש בדמיון שלי ולתת פרשנות משלי לשירים. אגב, אר.אי.אם מעולם לא פרסמו את הטקסטים של השירים בחוברות האלבומים, אולי כדי לעודד את אותה פרשנות. אפילו בתקופה בה הלהקה התחילה להצליח מסחרית ולכבוש את העולם באלבומים של "Out Of Time” ו"Green" - וכשהדיקציה של מייקל סטייפ נעשתה רהוטה יותר והשירה שלו קיבלה יותר נוכחות במיקס - הוא עדיין שמר על התחושה המעורפלת והטקסטים המשיכו לשרת את הפרסונה האניגמטית שלו, כך שאולי זה גם לא מקרי ששם הלהקה - R.E.M - מתייחס למצב של שקיעה בחלום. בכל אופן, המסקנה, בסופו של דבר, היא שסטייפ מלמל הרבה בתחילת הדרך והיום הוא ברור יותר, שזה בדיוק ההיפך מסבתא שלי .

סטייפ העיד בראיונות שרוב השירים שהוא כותב הם תוצאה של זרם אסוציאציות, לעיתים ללא הגיון, והוא בעצמו לא תמיד יודע למה התכוון המשורר. קחו לדוגמא שיר כמו "Drive". גם אחרי הרבה האזנות שלי לשיר הזה, הטקסט נותר מסתורי אבל סטייפ מגיש אותו בכנות ועומק שמעניקים לשיר עוצמה מרגשת. הדיסוננס הזה ביצירה של סטייפ הופך אותו לאמן כל-כך ענק בעיניי. לאורך הקריירה בת שלושים השנים של אר.אי.אם, מייקל סטייפ והלהקה זגזגו בין הכישרון הנדיר לכתוב להיטים לרדיו שהתחבבו על כל אוזן (עם שירים כמו ,"Stand", "Man On The Moon, "It's The End of The World" וכו') - וזאת מבלי לאבד את הזווית האלטרנטיבית ממנה המוזיקה שלהם נבעה בתחילת הדרך - לבין השירים הסהרוריים והמהפנטים אותם תמיד העדפתי (כמו "E-Bow The Letter" עם גיבורת ילדותו של סטייפ, פטי סמית', או "Beat A Drum" הנפלא מהאלבום "Reveal"). ולמרות הטקסטים החידתיים של סטייפ, כמעט בכל שיר אפשר למצוא שורה מלוטשת ומדהימה שלוכדת את רוח השיר, כמו למשל "אני יושב ליד השולחן ומכריז מלחמה על עצמי" מתוך " World Leader Pretend" או "מצאתי דרך לגרום לך לחייך", (אחת השורות היפות בעולם הטקסטים המוזיקלי לדעתי), מתוך "At My Most Beautiful" המרגש . למעשה, אני חושב שבשתי השורות האלה באים לידי ביטוי הניגודים בפרסונה של מייקל סטייפ - הקונפליקט הפנימי חסר המנוחה מול העדינות המהורהרת שלו. עבורי, שני הניגודים האלה מהווים את הקסם המיוחד של אר.אי.אם לאורך השנים.

והנה, היום בדיוק הוא בן 50, וזו הזדמנות חגיגית מבחינתי להוקיר תודה למוזיקאי מרתק שבמשך שלושים שנה לא הפסיק לחפש ולהתפתח לכיוונים מפתיעים ולהעניק לי ולשאר העולם פסקול שליווה את חיי מאז גיל 16. וזכרו, כשאר.אי.אם יגיעו לארץ (שוב) אסור לשכוח לבקש מהם לשיר את "הו לייף....איטס ביגר".