תרופה למכה - ביקורת ההופעה של פלסיבו בישראל

"אין קשר בין פוליטיקה למוזיקה", הכריז רמי פורטיס בפתיחת הופעתו, באופן קצת מצחיק למי שהפך שירים כמו "נעליים" או "להתעורר" (אותם ביצע בשלמות בסט שלו) לדוגמה ומופת לקשר בין השניים. ההופעה של פלסיבו בישראל שהתקיימה אמש (שבת) לא היתה אמורה לחזק את הקשר הזה, אבל בעקבות הביטול של הקלקסונז והגורילז סאונד סיסטם, שכולו מדיף את ריח המשט לעזה, ההרכב נשא על גבו לא רק את העול המכביד שמחייב אותם לתת הופעה מצוינת בשביל הכסף; עכשיו, הם חייבים לתת הופעה טובה בשביל תרבות שלמה שמחפשת מוצא מהכאוס הזה.

גם הקהל חיפש את הרגע הזה שבו מולקו, אולסדל, ופורסט ונגני הליווי שלהם ישכנעו אותם שהם בכל זאת חלק מגלובוס שרואה בדיסטורשן, במיניות מעורפלת וברוקנרול סוג של אידיאל ששווה לחיות למענו. בצעד מביך ומצער, בחרו כמה נוכחים בקהל לחפש את החיבור הזה באמצעות הנפת דגל ישראל, כשהופעת רוקנרול אמורה להיות ההיפך המוחלט: ניתוק מנטל הלאומיות והתחברות לערכים שהדגל הזה לא מייצג כרגע כמו החופש המוחלט לבחור בלהתנגד לאופן שבו ישראל נראית כרגע, כשכמה קילומטרים מגני התערוכה מושלך רימון עשן לעבר מפגיני שמאל.

אבל פלסיבו שמו זין. הם פתחו עם "For What it's Worth" ו-"Ashtray Heart", מהשירים הטובים יותר מאלבומם האחרון והראו בדיוק איך להקת רוק צריכה להגיע להופעה: רגל על הגז מהשנייה הראשונה, סאונד גדול ומפוצץ ואנרגיה שהוכיחה שוב שהרוק הישראלי רץ עם משקולות על הרגליים.

אחר כך הגיעו ההערות העוקצניות של מולקו ("לנו היה את האומץ לעלות על המטוס. ואני שונא לטוס") שנתנו לקהל בדיוק את מה שרצה לשמוע, כדי שהוא ישתף פעולה עם הסט ליסט הקשוח של הלהקה, שלא מוכנה לבצע את "Nancy Boy" ו-"Pure Morning". ברקע, עבודת וידאו מרשימה פורצת את המוגבלות האמנותית של פלסיבו ומספקת ערך מוסף לשירים כמו "Meds" ו-"Speak In Tongues".

הדבר המרשים באמת בהופעה של פלסיבו הוא שאקט הלייב שלהם מעורר רצון לחזור ולשמוע שירים שלהם – להבין לעומק את האינטליגנציה והכריזמה של בריאן מולקו, להתחקות אחרי נוסחת ה-DNA של השירים שמשלבים אהבה גדולה לדיוויד בואי, פוסט-Pאנק וגלאם רוק וגם להבין איפה הם טעו, כשלא הפכו לאחת הלהקות הגדולות באמת אבל נשארו הרכב שמוכן לפטר כל מתופף שיעמוד בדרכם האמנותית.

התחושות הללו נשפכו כמו כד על הפנים כשפלסיבו ביצעו ברצף את "Every Me And Every You" ואת "Special Needs" וגרמו להם להישמע עדיין רעננים ומרגשים, למרות היותם אולי שני השירים הנטחנים ביותר של הלהקה. כשהגיע הסי פארט של "Special Needs" ומולקו חזר בפעם האחרונה לביטוי הזה, "רק בן 19", אפשר היה לחשוב על אילו בני 19 מולקו מדבר ואילו בני 19 הישראלים מדמיינים כשהם מאזינים לשיר הזה. בפער הזה, טמונה כל ההתרגשות משירים של פלסיבו.

ההופעה של פלסיבו לא היתה הופעה שתיחקק לנצח בסרט הרץ של הופעות החו"ל שהתקיימו בישראל, סרט רץ שנמצא בסכנת קטיעה לא פשוטה. אבל המקצוענות לצד האנרגיה, האסתטיקה של הלהקה לעומת הלכלוך שבטקסטים והרעב להוכיח שהם עדיין רלוונטיים, הפכו את ההופעה של פלסיבו בישראל לשעה וחצי של כיף, פשוט כיף. וכיף, זה כל מה שחסר בישראל כרגע.