ראש המוסד לשעבר, יצחק (חקה) חופי, יושב שלוב ידיים מול המצלמה. הוא נראה כמי שכפאו שד. "מה היה חלקו של המוסד בהכנות להפצצת הכור בעירק?", נשאל חופי. שתיקה. הוא שואף אוויר, מגלגל עיניו מעלה, וממשיך לשבת בדממה. "לאור הדברים שכבר כן פורסמו, זה גם מבפנים, מתוך הכור?", מנסה המראיין ירין קימור להקשות. שריר לא זע בפניו של חקה.
סיפור חייו המרתק של חופי הוא חור ההצצה של הצופה בסרט "שפתיים חתומות", ששודר אמש בערוץ הראשון, לארגון המוסד ועולם הצללים בו הוא פועל. חופי הוא למעשה כלי. הסרט מוקיר את פועלו של האיש שתרם רבות למדינת ישראל כאלוף בצה"ל וראש מוסד, ושירת במגוון תפקידים ציבוריים. הוא מנציח את אחת הדמויות הבולטות שהוציא מקרבו דור הפלמ"ח המהולל ורב המעללים. אך זהו רק הרובד הבסיסי. מטרת-העל היא להציץ פנימה, למוסד. גם בזה וגם בזה, הסרט הצליח.
כבר בהקדמה שלפני הסרט אנחנו מקבלים סוג של פרומו. קימור מודיע לצופה כי אין אפשרות לגלות את סודות המוסד, "אך אולי נצליח לפצח את צופן פעילותו. מה מסתתר מאחורי אגדת המוסד והאם היא בכלל נכונה?". ראש המוסד לשעבר מאיר דגן שומע את השאלה ומגחך, "זה פשוט לא שווה התייחסות בעיני". אחרי פתיחה שכזאת, לכאורה אין לצפות להמשך מסעיר, אבל לא סתם הסרט נקרא "בשפתיים חתומות" שם אוקסימורוני, שהרי אם השפתיים היו חתומות לא היה סרט, והנה, אנשי המוסד מדברים. שישה ראשי מוסד לשעבר, וגם ראשי אגפים ואנשי מבצעים - אלה שהסוד הוא לחם חוקם. והם מדברים בשפת הקריצה, הרמיזה, האנדרסטייטמנט, כמצופה מהם. אומרים ולא אומרים, מיתממים, פותחים רווחים ארוכים בין השורות ושותקים שתיקות מסתוריות ומשעשעות. הם מדברים מעט, הצופה מבין הרבה.
פתיחת הסרט קופצת קדימה ואחורה בזמן, ללא סדר כרונולוגי ברור. מימיו של חקה כמנכ"ל חברת החשמל אנו עפים לימי הפלמ"ח, משם לפעולות מוסד, ואז אחורה לימים בהם שירת כאלוף פיקוד צפון במלחמת יום הכיפורים. בלגן. רק אחרי דקות ארוכות נוצר סדר מסוים, כשמתברר כי תכונות האופי של חקה הן תחנות העצירה שמכתיבות את נושאי השיח והצופה לומד צעד אחר צעד, במסגרת מגבלות הפרסום והצנזורה העצמית המובנית של המרואיינים, על אחד הארגונים החשאיים בעולם. הפרטים הקטנים, כמו תמיד, הם שהופכים את הסיפור לגדול.
כשמסופר, לדוגמה, כי חופי היה מפקד נטול גינונים, צץ סיפור על סלט שחתך עבור סוכניו בדירת מסתור ומיד נפתח צוהר להיררכיה הפיקודית בארגון; כשמדובר על כך שיזם את תחילת הקשר שהוביל לשיחות השלום עם המצרים, או שהרגיע את אנשי ה-CIA בשעת משבר, הצופה מבין עד כמה משקלו של ראש מוסד בישראל חשוב בהיבט המדיני ולא רק הביטחוני; כשמוזכר האגו הקטן של חופי, בהקשר של סיפור על סוכן שסירב לפקודתו במהלך מבצע, ניתן להתוודע לדרך קבלת ההחלטות בשטח וליחסים שבין ראש מוסד לפקודיו; כשהוא זוכה לתשבוחות על גישתו הפתוחה, מובאת כדוגמה המחלוקת הגדולה בינו לבין סגנו דאז נחום אדמוני בשאלת הפצצת הכור בעירק, והתעקשותו להציג בפני ראש הממשלה מנחם בגין דעה שמנוגדת לדעתו; כשמשבחים את עמידתו בלחצים, נחשף לראשונה סיפור על סיכול פיגוע אדיר ממדים בנמל חיפה, שכמו לקוח מסרטי ג'יימס בונד; וכשגישתו האנושית והמוסרית כלפי אנשיו זוכה למחמאות, ראש המוסד לשעבר שבתי שביט חושף בפני הצופים כי ביקש להתפטר לאחר תקלה מבצעית ובקשתו נדחתה על ידי חקה, שלימד אותו באותה סיטואציה שיעור בפיקוד ומנהיגות.
הרבה ספרים נכתבו על המוסד, אך מעט סרטי תעודה נעשו עליו, ו"שפתיים חתומות", למרות שחלק מהסיפורים בו כבר מוכרים, הצליח לחשוף בפנינו טפח מחייו של ראש מוסד, האתגרים שמולם הוא עומד, המוסר לו הוא מחויב והאחריות שמוטלת על כתפיו. האנקדוטות לימדו ממקור ראשון ובלתי אמצעי ובזה כוחו הגדול - על הדרך בה הארגון מתמודד עם תקלות ומחדלים, ולחלופין עם הצלחות מסחררות. נזכרנו שלצד סוכנים מבריקים יש בו גם אנשים שסרחו, ושלאנשיו תפישות עולם מגוונות, והם אינם עשויים מקשה אחת. "שפתיים חתומות" הציג בפני הצופה ארגון ביון שאינו אגדי כי אם אנושי מאוד, כמו מפקדו לשעבר, ובכך הצלחתו הגדולה.
מה חשבתם על "שפתיים חתומות"? ספרו לנו בפייסבוק