אני בוחר לחיות מתוך האמונה שכששני אנשים נפגשים יכול להיווצר ביניהם קשר כן ומקסים. הקולנוע בדרך-כלל אוהב את האמונה הזו; הוא מטפח אותה וגורם לנו להאמין שכששני אנשים נפגשים יכול לקרות משהו, אחרת לא היתה כל סיבה לספר את הסיפור של הסרט הזה. זה קורה בסרטים רבים מספור מ"לפני הזריחה" האהוב של ריצ'רד לינקלייטר ועד לסרט הישראלי החדש "זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב. "ראיון לילי", סרטו של סטיב בושמי, בוחר במתכוון להוכיח לנו את ההפך.
עיתונאי פוליטי מבוגר, אהרון ברנע סטייל, מקבל משימה שונה ומשפילה עבורו: הוא נשלח לניו-יורק לראיין כוכבת סרטי אימה, מאיה בוסקילה סטייל. הפגישה הראשונית שלהם במסעדה לא עולה יפה והם מפסיקים אותה מבלי שהשלימו את הראיון. לאחר שברנע נחבל בראשו כשבוסקילה מפלרטטת עם נהג המונית שלו, היא מזמינה אותו אליה הביתה כדי לנוח, לחבוש את הראש, לשתות וויסקי ולשוחח, כן, בעיקר לשוחח. כשמונים אחוזים מהסרט מתרחשים בלופט המפואר של הכוכבת ויוצרים תחושה של תיאטרון מצולם.
הסרט הוא אכן עיבוד של מחזה תיאטרון מקורי, שצולם כסרט קולנוע בידי הבמאי תיאו ואן-גוך, שנרצח ב-2004 באמסטרדם על רקע לאומני. בימים שלפני רציחתו של ואן-גוך הוא ניסה לגייס כספים כדי ליצור "רימייקים" אמריקאים לסרטים שלו, אולם המהלך לא הושלם והמפיקים השותפים החליטו להמשיך את הפרוייקט וליצור פרוייקט בשם "טריפל תיאו" - טרילוגיה של סרטים לזכרו שאת כולם יביימו שחקנים. השחקן הראשון שנענה לאתגר הוא סטיב בושמי, הזכור לטוב מתפקידיו בסרטים של קוונטין טרנטינו והאחים כהן (והבמאי של "הבר של השכונה", סרט האמריקנה "Lonesome Jim" ופרקים נבחרים ביצירות מופת טלוויזיוניות כמו "הסופרנוס", "אוז" ו"רצח מאדום לשחור"). בושמי גם משחק את התפקיד הראשי בסרט.
ראיונוע
הבחירה בשחקנים כבמאים לפרוייקט הזה היא לא בחירה מקרית. באופן מסורתי קיים מאבק כוחות בין במאים לשחקנים. השחקנים לעולם יעדיפו את התיאטרון בו "המילה האחרונה" על הבמה היא שלהם ואילו במאים יעדיפו את הקולנוע, בו הגרסה הסופית של הסרט נקבעת לפי החלטתם בחדר העריכה. מבחינה זו הבחירה בבמאים שהם שחקנים מתאימה לתסריטים כי התסריט בנוי כמחזה. טכניקת הצילום של הסרט מנסה לשמור על הטכניקה המקורית של ואן-גוך, כלומר צילום כמעט - בלוקיישן אחד בלבד, עם מספר מצלמות שעובדות במקביל וחיתוך בין המצלמות שמבוצע בעריכה. הבחירה של ואן-גוך לעבוד בשיטה זו היא בחירה שנובעת מדלות התקציב לסרט עלילתי הולנדי.
ההחלטה להיצמד אל השיטה הזו גם בגרסה האמריקאית עשויה לנבוע מההתאמה לתסריט, אלא שמראש נדמה שזהו תסריט המתאים יותר לתיאטרון ויכול להיות שבחירה של תסריט אחר בידי בושמי הייתה מוציאה ממנו את איכויות הבימוי שלו כפי שראינו כבר בפרוייקטים האחרים אותם ביים.
למרות משחק מצוין של בושמי וסיינה מילר והרבה דיאלוגים שנונים המוחלפים בין הדמויות, הסיפור של הסרט לא מתפתח. לאחר כמחצית הסרט שואלת מילר את עצמה: "למה בכלל אני ממשיכה לדבר איתך?" והשאלה הזו היא שאלה טובה שמרחפת מעל הסרט עד לסופו. נדמה שכפי שכל הסצנות תקועות באותו לוקיישן, כך גם הדמויות תקועות בתוך התפקיד אותו הן ממלאות בעולם, ובעולם שבו עיתונאי נשאר עיתונאי שכל רצונו הוא לחלץ את הסקופ, אז גם שחקנית נשארת שחקנית ובמפגש הזה לא יכולה להיווצר שום כנות.