הרבה פעמים במהלך הראיון, אורי גבריאל נשמע כמו נזיר בודהיסטי. "אני לא קרייריסט", עונה גבריאל בשלווה כששואלים אותו אם הוא מרוצה מהכיוון הכללי של הקריירה שלו, "אני אמן, ואני חי חיי אמן. לא בקטע פלצני, אבל אלה החיים שלי. אני זורם עם הגורל ועם מה שמציעים לי. אז אני לא מרגיש שמשהו שחסר לי".
ובכל זאת, יש חלום שאתה מרגיש שעדיין לא הגשמת?
"כל תפקיד בשבילי זאת הגשמת חלום, מבלי שבכלל ידעתי שחלמתי אותו. אני תופס את העיסוק שלי במשחק כנתינה. בנתינה צריך שמישהו ירצה לקחת, אתה לא יכול לתת בכוח. זה כמו מעיין זורם, שלפעמים שותים ממנו ולפעמים הוא זורם לים סתם ככה. אז כל זמן שיש הזדמנות לתת, אני עושה את זה בכיף ואני שמח על כל דבר שבא".
השיחה עם גבריאל על חלומות, הגשמתם והתנפצותם נערכת לכבוד "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", סרט של אריק לובצקי על קולנוען חובב בשכונת פריפריה (ציון ברוך), שחולם כנגד כל הסיכויים לעשות סרט, והוא מוכן להקריב כמעט הכל כדי להגשים את חלומו. "זה סיפור שמתרחש בבועה, במציאות של שכונה מנותקת לגמרי", מספר גבריאל. "במציאות הפריפריאלית הזאת, סימיקו חולם לעשות את זה "ביג טיים", שזה חלום של כולנו באיזשהו מקום. מהבחינה הזאת זה סרט אוניברסלי".
הסרט הזה הוא סוג של סרט בורקס משעשע מצד אחד, אבל מצד שני זה סיפור שהוא על גבול הטרגדיה. נראה לך שהקהל יידע איך לאכול את זה?
"שאלה קשה. הסרט הזה באמת יוצר סגנון חדש. בהתחלה יש לך תחושה שאתה הולך לראות קומדיה עממית, אבל בסופו של דבר הסרט הולך לכיוון מפתיע. אני חושב שבלי קשר לציפיות שאתה בא איתן לסרט, אתה יוצא ממנו עם משהו חדש, ולכן אתה לא יכול להתאכזב ממנו. זה סרט, שמכריח אותך גם לעשות מחשבה שנייה אחרי שאתה מסיים לראות אותו".
גבריאל מגלם בסרט את ג'קי, הבעלים של חומוסיה שכונתית שסימיקו עובד בה, שמתנדנד בין אהדתו לחלום של העובד שלו לבין גישה יותר מעשית לחיים. "ג'קי הוא בן אדם שלא כל-כך הצליח בחיים, הוא נאלץ להתפשר, אבל הוא עדיין לא נכנע. הוא רצה להיות שחקן כדורגל, ועכשיו מנסה להגשים את החלום הזה דרך הבן שלו. הוא מתגרה להצטרף לחלום של סימיקו, אבל מצד שני הוא ריאלי ויודע שאפשר ליפול בדרך. הוא בעד לחלום, אבל חושב שצריך לחלום בפרופורציות. הדמות הזאת היא אני, זה קרוב אליי מאוד".
בכלל לסרט יש תחושה מאוד אותנטית. השחקנים נראים כאילו שהם ממש חלק מהשכונה. גם אתם הרגשתם ככה?
"הסרט צולם בשכונה בחולון וזה היה מין הפנינג, שכל השכונה השתתפה בו. חווית הצילומים היתה קצת דומה למה שקורה בסרט של סימיקו. נדבקנו מהקסם ומהאווירה של המקום. אל תשכח גם שרוב השחקנים בסרט לא היו כל-כך מנותקים מההוויה הזאת, רובנו באנו במקור ממקום מאוד דומה לזה, מהשכונות. גם לנו בתחילת דרכנו היו חלומות כמו של סימיקו. היתה מין תחושה של חזרה הביתה. התנתקנו מהמקום שכל אחד נמצא כרגע בחיים, וחזרנו בחזרה למקום שממנו באנו. זה היה כיף לא רגיל".
למרות היותו של גבריאל שחקן מוערך ואהוד, לאורך הקריירה שלו לא הצליח להימלט מקללת הטייפ קאסט של שחקנים מזרחיים. התפקיד שגילה אותו לעולם היה של העבריין סמי בן טובים בקלאסיקה "מתחת לאף", ומאז רוב התפקידים שלו נעו על הסקאלה שבין עבריינים כבדים יותר ופחות, ופה ושם גם אנשי חוק. "בהחלט היו לי תקופות קשות עם זה", מודה גבריאל. "כשאתה מופיע בפעם הראשונה על המסך, אתה משאיר רושם ראשוני מאוד חזק. במיוחד אם אתה משחק דמות אותנטית. זה מתקבע בתודעה, וקשה לזוז מזה ימינה או שמאלה. אז יש איזו המשכיות של טייפ קאסט, ותופסים אותך בצורה מסויימת".
חברך משה איבגי, שהתחלת איתו את הדרך בניסן נתיב, הצליח לברוח מהדבר הזה רוב הזמן.
"נכון, איבגי הצליח להימלט מהטייפ קאסט, וזה כנראה עניין של אישיות ושל שאפתנות. אני חושב שיש כאן גם עניין של מראה. המראה של איבגי יותר נייטרלי ואפשר לקחת אותו לכל מיני כיוונים. לי יש פנים יותר קשות, קשוחות כאלה. אמנם אני חושב שאני יכול להראות גם אחרת לגמרי, אבל לך תשכנע מלהקים".
גם את הליהוק שלו ל"עלייתו של האביר האפל", הסרט השלישי בטרילוגיית באטמן של כריסטופר נולן, גבריאל קושר באופן מפתיע גם ל"סימיקו" וגם להתנהלות הכללית של הקריירה שלו. "אני מתייחס לתפקידים בתור מסרים שאני מקבל, מין תקשורת סמויה", אומר גבריאל. "ב"באטמן" אני משחק אסיר עיוור, שבא לעודד את באטמן לצאת מהכלא שהוא נמצא בו. זה איזשהו נסיון להגשים את החלום שלו באמצעות מישהו אחר, שזה מאוד דומה גם לתפקיד שעשיתי ב"פנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן". האמת שגם אני, באמצעות התפקיד הזה, מנסה לשחרר את עצמי מהכלא המקצועי שאני נמצא בו והסטריאוטיפים שאני כלוא בהם".
"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" - למידע נוסף על הסרט
"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" - תלכו לקולנוע בשבילו? דברו איתנו בפייסבוק