עדנה בליליוס: לא מתנצלת על "סברי מרנן"

רק בשנה האחרונה, עדנה בליליוס הפכה לשחקנית מוכרת. אמנם רבים עדיין לא מכירים אותה בשם, אבל אחרי כמה שנים של עבודה בעיקר בתיאטרון, פתאום מתחילים לזהות אותה ברחוב. ככה זה כשאת משחקת תפקיד מרכזי בפריים טיים של ערוץ 2, בקומדיה המשפחתית "סברי מרנן" שרק אמש (שלישי) סיימה את עונתה הראשונה. "המטרה שלי אף פעם לא היתה להיות מפורסמת", קובעת בליליוס. "אני באה ממקום של עבודה. מה שכן, אני רוצה שיתנו לי הזדמנויות לעבוד בכל מקום שאפשר, וכשמכירים אותך זה עוזר. גם התגובות של האנשים ברחוב הן מאוד אוהדות ומפרגנות. הם מאוד מופתעים לגלות שבחיים אני בן אדם נורמלי".

עד כמה השפיעו עלייך הביקורות הלא מחמיאות ש"סברי מרנן" זכתה להן?

"היה לי קשה איתן, כי באמת היתה קטילה די קשה של הסדרה, ואני לא רגילה להיות במקום שכל כך מתעסקים במשהו שעשיתי. אז אני מודה שקראתי וזה היה מבהיל. מצד שני אני לא מרגישה צורך להתנצל. היוצרים של הסדרה, רובי דואניאס ויניב פולישוק, נתנו לי הזדמנות עם תפקיד שבעיניי הוא מתנה. זה תפקיד של אישה שבטוחה שהיא הדבר הכי מושלם שיש בעולם, אין לה שום ספק בכך. היא אף פעם לא תראה בעצמה את הבעיה, וזה מאוד שונה מהנשים של היום שתמיד יחפשו קודם כל מה לא בסדר אצלן. היא לא כזאת וזה מה שמגניב בה. זאת הייתה הזדמנות בשבילי למצוא את המקום הזה בעצמי. אז אני מרגישה שעשיתי משהו, שאני שמחה שעשיתי אותו. היו רגעים בעבודה הזאת, שאני ממש גאה בהם".

רגע אחרי שבליליוס הפכה לפנים מוכרות בזכות הטלוויזיה, היא מגיעה גם למסך הקולנוע בדרמה התקופתית "רסיסי אהבה" של ניסים נוטריקה שעולה בסוף השבוע לאקרנים, שם היא מככבת לצד יחזקאל לזרוב וריימונד אמסלם בסרט העוסק בהתפרקות של תא משפחתי בירושלים של שנות השישים. "זה תפקיד מאוד שונה ממה שעשיתי עד עכשיו", אומרת בליליוס. "תמיד ליהקו אותי לתפקידי נשים מוזרות וטיפוסיות, בעוד שדינה היא פאם פאטאל, אישה חזקה וגם בעלת אמצעים".

הסרט מבוסס על סיפור משפחתי אישי של הבמאי. עד כמה זה שיחק תפקיד בעשיית הסרט?

"זה שיחק תפקיד מאוד משמעותי, כי האירועים שקורים בסרט מתבססים על דברים שניסים חווה בתור ילד, הזכרונות שלו. זה התבטא גם ברגשות שהיו לניסים כלפי הדמויות בסרט. ברגע מסוים כמעט הרגשתי שהוא כועס עליי, משום שאני משחקת אישה שהיה לה רומן עם אבא שלו. הסיפור של הסרט מאוד תפס אותי מהתחלה. עבדתי עם ניסים כמעט שנה לפני הצילומים, עוד לפני שהיה תקציב ולפני שהיה ביטחון שהסרט יוצא לפועל. קראתי את גרסאות התסריט שהוא כתב, דיברנו על הדמות. זה היה חלום מאוד גדול של ניסים להוציא את הסיפור הזה לאור בקולנוע, ופתאום זה התאפשר".

בכלל, נראה שבליליוס מעדיפה תהליכים ארוכים ויסודיים. לדוגמה, תהליך ההכשרה שעברה כשחקנית, לפני שהרגישה מוכנה להכריז על עצמה ככזאת, נמשך לא פחות משש שנים, שבמהלכן שוטטה בין שלושה בתי ספר למשחק. "כנראה זה חלק מהאישיות שלי, אף פעם לא מרגישה מוכנה", מודה בליליוס. "היום אני מנסה להחזיר לעצמי קצת מהחוצפה שהיתה כשהייתי בת 16, כשיכולתי לעלות על הבמה ולהופיע בלי לחשוב יותר מדי".

ובכל זאת, למה לא הסתפקת בבית ספר אחד?

"האמת היא שמגיל צעיר מאוד רציתי ללמוד משחק בלונדון. ניסיתי במשך שלוש שנים להתקבל לבית הספר היוקרתי LAMDA. כשהבנתי שזה לא הולך, ניסיתי בעוד כמה מקומות, עד שבסוף נסעתי ללמוד בבית הספר של לי שטרסברג בניו יורק. אחרי שנה חזרתי לארץ, התקבלתי לניסן נתיב ולמדתי שם שלוש שנים. בסוף הלימודים נסענו לפסטיבל תיאטרון סטודנטים במוסקבה, ושם ראיתי הצגה מדהימה של סטודנטים רוסיים שהתבססה כולה על עבודה עם חפצים. לא נאמרה מילה אחת בהצגה, אבל הרגשתי שנוצר שם יקום שלם. מבחינתי זה היה ערב טרגי, כי ההרגשה שלי היתה שאחרי שנים של לימודי משחק, אני לא יודעת כלום. באותו לילה נשבעתי שאני אחזור ללמוד ברוסיה, ובאמת עמדתי במילה שלי".

כך מצאה את עצמה בליליוס לומדת במעבדה של אנטולי ואסילייב, יוצר התיאטרון הנסיוני הנערץ במוסקבה, ונשארה שם שנתיים. "רק אחרי חצי שנה של לימודים, קיבלתי מחמאה בפעם הראשונה", נזכרת בליליוס. "המורה אמר לי שעבודה שעשיתי היא 'לא רעה', ואני הייתי בעננים. העניין הוא שנסעתי בתקווה לשמוע 'עזבי, את לא צריכה את זה', וזה לא בדיוק מה שקרה".

מה למדת ברוסיה שלא ידעת קודם?

"כשהייתי בניו יורק, הייתי נורא אבודה. ברוסיה הרגשתי שמשהו השתנה לי בנשמה. עברתי תהליך של בגרות והבשלה, וגם נתק מהעולם המערבי המוכר לי. הייתי כל היום בתיאטרון, בלי כמעט חיים אישיים. פתאום החשיבות של התוצאה הייתה הרבה יותר פחותה מהחשיבות של הדרך והחיפוש. הרגשתי שנהייתה לי עליית גג בתור שחקנית".

ואז את חוזרת לישראל, ממלכת תרבות האינסטנט ואת צריכה להיות חלק ממנה.

"היה לא פשוט. בשלב מסוים הבנתי שאו שאני צריכה לחזור לרוסיה או להתחיל להתאים את מה שלמדתי לאפשרויות שיש כאן. לא יכולתי ליישם את התהליכים שעברתי שם בדברים שעשיתי כאן, אבל אני חיה עם זה בשלום. הכי חשוב לי לעשות דברים שמדליקים אותי, לא משנה אם זה בפרינג' או במיינסטרים. מה שקובע זה הפרויקט והאנשים שעושים אותו".

"רסיסי אהבה": איפה ומתי רואים?