תיאו אנגלופולוס: פרידה מקולנוען שייצג תקופה

תיאו אנגלופולוס, שמת אתמול (שלישי) בתאונת דרכים טרגית בעת צילומי סרטו החדש "הים האחר", היה שריד מעידן קולנועי אחר. אנגלופולוס היה קולנוען גדול, שהביא את האמנות שלו לדרגה גבוהה במיוחד, וניצב בשורה אחת עם היוצרים הבכירים במחצית השנייה של המאה העשרים, בהם אנטוניוני, ברגמן, פליני וטרקובסקי. מכיוון שכל אלה עזבו אותנו בהדרגה במהלך שני העשורים האחרונים, נותר אנגלופולוס אחד הבודדים שהתעקשו להמשיך ליצור קולנוע אמנותי בטעם של פעם, זה שבו הסיפור והביקורת החברתית היו משניים לעולם אסתטי עשיר ומעמיק, עם תנועות מצלמה ארוכות ומכשפות, מיעוט דיבורים ושאפתנות עיקשת לגעת ברוחני.

אנגלופולוס יצר קולנוע רציני, תובעני ולא מתנצל, שדרש מהצופים מחויבות עמוקה. הקולנוע מהסוג שלו לא היה אופנתי במיוחד בתקופה האחרונה, אך המשיך להפגין נוכחות בעיקר בפסטיבלים הבינלאומיים. עם זאת, מאז תחילת דרכו בסוף שנות השישים, אנגלופולוס תרם לקולנוע העולמי כמה מהסרטים המופלאים ביותר. סרטיו של אנגלופולוס הם לרוב סיפורים של מסעות בנופי יוון, האפורים והחורפיים לרוב, אולי הדהודים למסעו הנודע של אודיסאוס, אחד המיתוסים המעצבים של התרבות היוונית וגם המערבית. אחד מסרטיו הגדולים, "מבטו של אודיסאוס" מ- 1995, אף טיפל במיתוס הזה באופן ישיר. בסרט זה, משחק הארווי קייטל במאי קולנוע בשם א', שחוזר למולדתו יוון מגלות בארצות הברית, ויוצא למסע בעקבות גלגלים אבודים של הסרט היווני הראשון שצולם אי פעם. עניינו של אנגלופולוס במיתוסים יווניים מכוננים התחבר בסרט הזה לאהבת הקולנוע שלו, כשברקע שנת המאה לאמנות הזאת.

את המסעות האינסופיים שלו תיעד אנגלופולוס בסגנון המיוחד המזוהה איתו, אותו פיתח יחד עם הצלם הכמעט קבוע שלו יורגוס ארווניטיס. סגנון זה השפיע על לא מעט יוצרים ברחבי העולם, בין השאר על עמוס גיתאי, שאף נעזר בשרותיו של ארווניטיס בסרטו "קדמה". סרטיו של אנגלופולוס מורכבים לרוב ממספר מועט יחסית של שוטים ארוכים מאוד ואיטיים מאוד, אשר מעניקים להם תחושה כמעט מדיטטיבית.

השיא הראשון של הסגנון הזה היה "מסע השחקנים" (1975), סרט בן קרוב לארבע שעות, המורכב כולו מ- 80 שוטים בלבד. בסרט הזה התמקד אנגלופולוס במסעותיה של להקת שחקנים יוונית בתקופה היסטורית רבת תהפוכות בהיסטוריה המקומית בין 1939 ל-1952, שמתחילה מדיקטטורה פשיסטית, עוברת דרך הכיבוש הגרמני ומסתיימת במלחמת אזרחים ובחירות דמוקרטיות. גם בסרט הזה שאב אנגלופולוס לא מעט מהעבר המפואר של התרבות היוונית, ויש בו הדהודים לטרגדיה המפורסמת של בית אטראוס: סיפורו של המלך אגממנון, שנבגד על-ידי אישתו קליטמנסטרה ומאהבה.

פעמיים שיתף אנגלופולוס פעולה עם מרצ'לו מסטרויאני, גדול השחקנים הארופאיים במחצית השנייה של המאה העשרים. גם את האיטלקי השרמנטי הפך אנגלופולוס לגבר יווני אפור ומשופם, שיוצא למסע פיזי ההופך למסע נפשי, בסרטים "מגדל הדבורים" (1986) ו"על רגל אחת" (1991). בסרט הראשון יצא מסטרויאני למסע עם הדבורים שהוא מגדל, כדי לאפשר להם לאסוף צוף במקומות חדשים, ובדרך פיתח רגשות כלפי צעירה המצטרפת אליו. בפעם השנייה הוא היה עתונאי שיוצא לגבול הצפוני של יוון, ונתקל בפוליטיקאי שנעלם שנים קודם לכן. בסרט הזה הצטרפה למסטרויאני עוד אגדה של הקולנוע הארופאי, ז'אן המורו הצרפתייה.

גם הסרט הפופולרי (והנגיש ביותר) של אנגלופולוס, "נוף בערפל" מ- 1988, הוא סרט שעוסק במסע, אם כי הפעם את הגברים המזדקנים והמהורהרים, שמובילים לרוב את יצירותיו, מחליפים שני ילדים מקסימים המבקשים להתאחד עם אביהם. וואולה ואלכסנדר חיים עם אמם וניזונים מסיפורים על כך שאביהם, אותו מעולם לא פגשו, נמצא בגרמניה. יום אחד הם מחליטים לצאת למסע לאיתור האב, שהופך למסע התבגרות והתנפצות של אשליות.

סרטיו האחרונים של אנגלופולוס, "האחו הבוכה" ו"אבק הזמן", שני פרקים בטרילוגיה שלא הספיק להשלים על ההיסטוריה היוונית במאה העשרים, לא היו משיאי יצירתו. הסגנון נותר אותו סגנון לכאורה, אבל עייפות החומר ניכרה היטב ואולי גם הפרידה מארווניטיס במהלך צילומי "מבטו של אודיסאוס" תרמה לכך. אנגלופולוס לא טרח להמציא את עצמו מחדש, אלא המשיך לייצר אותם סרטים איטיים וחמורי סבר, אם כי בצורה פחות טובה מבעבר. עדיין, אנגלופולוס נותר אורח רצוי בפסטיבל הבינלאומיים, כולל אצלנו בפסטיבלי חיפה וירושלים, שבהם נפגש עם הקהל ודיבר על עבודתו. במידה רבה היה אחד מאחרוני הנפילים של הקולנוע העולמי, שריד מהתקופה שבה הקולנוע היה חשוב באמת, ועל כן נוכחותו תחסר מאוד.