עובדה עצובה וידועה היא שרבים מאבירי הקולנוע ההומני והחברתי הם בעצם טיפוסים מפוקפקים למדי בחייהם הפרטיים. בין פסטיבל זכויות אדם אחד למשנהו מסתובבת לה גלריה נאה של שיכורים אנתיפטים, ילדים מגודלים עם פה גדול וסתם פסיכופתים.
אך במקרה של האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דארדן, קיימת הלימה בין האכפתיות האמנותית והדוגמה האנושית. פניהם ומחוות גופם משדרות סבלנות, אמפטיה וחום כלפי בני שיחם, עד כדי כך שאפשר לחשוב כי לא מדובר בשניים מן הקולנוענים המשפיעים והמוערכים של שני העשורים האחרונים, כי אם בדודים נחמדים שהביאו עמם מתנה לחג. אם היצירה מלאת המחויבות החברתית והחסד של השניים זורחת כשמש מעל הקולנוע האדיש והמנוכר, הרי שהשניים עצמם הם הקרניים שיוצאות ממנה.
המפגש עם האחים מתקיים בפסטיבל קאן, שאותו הם מכנים בחיוך המגרש הביתי שלהם. כל אחד מסרטיהם האחרונים הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של האירוע היוקרתי, ותמיד גם יצא עם עיטור כלשהו "רוזטה" ו"הילד" אף קטפו את הפסלון החשוב מכולם, דקל הזהב. העבודה הטרייה שלהם, "הילד עם האופניים", לקחה את הפרס הגדול של חבר השופטים, השני בחשיבותו בריביירה (היא חלקה פרס זה עם "היו זמנים באנטוליה").
בסוף השבוע הקרוב יעלה הסרט לאקרנים בארץ, וכך אפשר יהיה להתענג על הדרך הסוחפת והמפעימה שבה מתארים השניים את סיפורו של ילד שננטש בידי אביו ומוצא מקלט אצל אשה טובת לב בשם סמנתה. האחים דארדן כבר עסקו בצעירים ואפילו בנערים, אך לא נהגו להעמיד במרכז עלילותיהם גיבורים כה רכים בגיל. אז מה גרם להם לעשות זאת הפעם?
לדברי השניים, הרעיון לסרט צץ בשעה שהציגו בפסטיבל טוקיו את "הילד" (כזכור, זה היה שם אלגורי שהתייחס לבוסר המנטלי של גיבורו, אב צעיר שלא לוקח אחריות על תינוקו). אחד השופטים באירוע גולל בפניהם אז סיפור שכבש אותם מעלליו של ילד שאביו השליך אותו לבית יתומים, והבטיח לו שיחזור, בלי להתכוון לכך כמובן. בתמימותו, צאצאו לא אמר נואש והמשיך לחכות ולחכות לו, עד שבסופו של דבר טיפס על הגג וברח מן המקום בחיפושו אחר האב. האחים עוד לא ידעו מה בדיוק לעשות עם הסיפור הזה, אבל היה להם ברור לאורך כל הדרך כי הילד ירכוב ללא הרף על אופניים, במהירות ובנחישות שישקפו את האנרגיה הזועמת שבוערת בו.
בו בזמן, פיתחו השניים תסריט על אשה בשם סמנתה, ואז הם החליטו שבעצם מוטב כי ישלבו בין שני הסיפורים ויתארו כיצד אותה דמות נשית פורשת חסותה על הילד הנטוש. השינוי היחיד שעשו היה במקצועה של הגיבורה: מחשבתם המקורית היתה שתעסוק ברפואה, אך ברגע שהחליטו כי תאמץ לחיקה את היתום הנזקק, זו כבר נראתה כמו בחירה סמלית מדי, והם הפכו אותה לבעלת מקצוע נטול מטענים הומניים מעצבת שיער. דבר אחד שלא השתנה אצל השניים היה ההחלטה כי סמנתה תעזור לילד בלי שום סיבה נראית לעין. "זה משהו שהתעקשנו עליו מתחילת הדרך, וזה היה האתגר הגדול שלנו", אומר לוואלה! תרבות ז'אן-פייר, שלפחות בראיון זה היה התקשורתי מבין השניים.
למה?
"כי לכאורה, מתבקש היה לגלות שהיא עושה זאת כדי לפצות על כך שמעולם לא היה לה ילד, או שהיה לה אחד והוא מת או שלא היתה לה ילדות ראויה. רבים שקראו את התסריט הציעו לנו להוסיף את אחד מן הנימוקים האלה. אבל דבקנו בכך שהיא תושיט לו יד כמחווה של רצון טוב ובלי שום מניע פסיכולוגי. גם בגלל שאנחנו מאמינים כי קיימים אנשים כאלה בעולם ומגיע להם ייצוג באמנות, וגם בגלל שרצינו לראות אם אנחנו עומדים באתגר, ומצליחים לשכנע את הקהל שמישהי אכן היתה יכולה להתנהג כך במציאות. זה היה הימור מבחינתו, שכן בדרמה לכאורה חייבים מוטיבציה וקונפליקט".
מה לדעתך גרם להימור הזה לעבוד? איך הצלחתם להפוך את סמנתה לדמות משכנעת בלי להיעזר בפסיכולוגיסטיקה?
"קודם כל, אני חושב שזה קרה הודות לבחירה שלנו בססיל דה-פראנס לגלם את סמנתה. זה לא היה דבר מובן מאליו, כי היא באופן יחסי שם גדול באירופה ואנחנו בדרך כלל לא עובדים עם שחקנים כאלה, אבל חשבנו שמשהו בפנים שלה משדר טוהר, תמימות, חסד ופשטות, בלי טכניקה מאולצת ובלי מוטיבציה נסתרת, וזה בדיוק מה שהיה דרוש לדמות כדי לשכנע. חוץ מזה, ניסינו לצלם את הדברים בצורה הכי פשוטה שאפשר. לתת להם להתפתח באופן אורגני, ולהיות שם כשהם קורים".
את מנת האהבה הגואלת שבה מכבדת סמנתה את הילד הבודד ממחישים האחים בעזרת שימוש באור בהיר וחמים. הדבר עומד בניגוד מוחלט לחספוס של עבודתיהם הקודמות. למעשה, זהו סרטם המואר ביותר של השניים, וגם הראשון שצולם בקיץ. "סוף כל סוף יכולנו לצאת לצילומים בלי להיות עטופים במעילים", אומר על כך ז'אן-פייר.
אבל זו בוודאי לא הסיבה האמיתית לכך שעברתם לצלם בתקופה זו של השנה.
"האמת היא שהסיבה ההתחלתית היתה שדמיינו כי באיזשהו שלב בסרט יגיע מרדף בין עצים עטורי עלים, ובשביל זה היה צריך למקם את ההתרחשויות בקיץ. נוסף לכך, כיוון שידענו כי חלק ניכר מהסרט יציג את הילד מדווש על אופניים, חשבנו שלצלם אותו עושה זאת תחת גשם ונגד הרוח כבר יהיה בגדר שימת דגש מוגזמת על הסבל שלו. ומעבר לכל זה, הקיץ זיכה אותנו גם בשמש, עם כל המשמעויות המטאפוריות שלה".
אז אתה מסכים שזה הסרט הכי אופטימי שלכם?
"בעיקרון, קיימת אצלנו המשכיות ברורה בין עבודה אחת למשנה, אבל אין ספק שבסרט הזה יש יותר שמחה ותקווה מאי פעם".
אם תסתכלו על הסרטים שמתחרים מולכם כאן בקאן תגלו אפוקליפסה, פדופילים ועוד שלל נושאים קודרים. איך זה שדווקא אתם נהיים אופטימיים יותר בשעה שהקולנוע הולך ושוקע במלנכוליה?
לוק: "אין לנו ברירה! בלי להישמע יומרני מדי, אני חושב שתפקידו של הקולנוע הוא לגרום לנו לחלום, ובסופו של דבר כולנו רוצים לחלום על דברים שמחים. זה עולם קשה, לרגע לא אתכחש לכך, אבל האמנות צריכה להציב לו תשובת נגד, ולכן אנחנו מציעים כאן מעשייה אופטימית, או נכון יותר לומר טרגדיה אופטימית. אנחנו מישרים מבט במציאות ומתארים אותה כפי שהיא, אבל גם מנסים לפסל דרך לעבר מוצא שמח. בסיכומו של דבר, אני לא חושב שיש טעם להגיד כל הזמן ששום דבר לא הולך. שקיעה בייאוש כבר נהייתה להתבססות בקונפורמיזם, וזו תהיה סכנה לאנושות אם נרים ידיים מול הפסימיות".
נוסף לשלל האלגוריות המבריקות שטמנו האחים דארדן בתסריט, לעבודת הבימוי העוצמתית כמנהגם ולתצוגת המשחק הכובשת כתמיד של ססיל דה-פראנס, הסרט חייב את כוחו גם לגורם מפתיע יותר הופעת הבכורה המרשימה של תומה דורה האלמוני, המגלם בדינמיות מרשימה את התפקיד הראשי. "זה היה כמו באגדות", מספר ז'אן-פייר על הבחירה בו. "הזמנו מאות ילדים, והוא היה בסך הכל החמישי שהגיע, אבל כבר מהרגע הראשון ידענו שזה האחד. ביקשו ממנו לעשות את הסצינה הראשונה בסרט, שבה הילד מתקשר ללא הועיל לאביו, ורק מלהביט בו קיבלנו את התחושה כי יש בחדר מישהו שמשתוקק לכך שיענו לו מהצד השני של הקו. הבחירה בו הצדיקה את עצמה: התברר שיש לו זיכרון מדהים שאיפשר לו לזכור את כל הדיאלוגים שלו כבר ביום הראשון של החזרות, וגם היפר-אקטיביות שסייעה להביא לידי ביטוי את האנרגיות של הדמות. על פניו, בגלל שעבדנו עם ילד בתפקיד הראשי זה אמור היה להיות הפרויקט המסובך בקריירה שלנו, אבל האמת היא דווקא שמעולם לא היה לנו תהליך צילומים כה פשוט".
היפה הוא שהילד מצליח לעורר הזדהות מוחלטת אף שאינכם מציגים אותו כנופת צופים. יש בו אפילו משהו מעצבן לפרקים.
ז'אן-פייר: "נכון, כי כשמעצבים דמות של ילד צריך לדאוג לכך שתהיה יותר מההשתקפות של מה שהצופה היה בילדותו. צריך לתת לו קיום משלו, ממש אוטונמיה מוחלטת. כדי שהוא יהיה לא סתם דמות של ילד אלא בעיקר בן אדם וכדי שהסרט לא יחטא בסנטימנטליות יתר, דווקא היה לנו חשוב שמעבר לחינניות הבסיסית שלו, הוא גם יעצבן ויצעק. באופן כללי, חתרנו לכך שהוא כל הזמן יחמוק מאיתנו ומהרצון שלנו לנכס אותו לעצמנו ולהפוך אותו לגרסה קטנה ולא מזיקה שלנו".
עוד הרבה לפני "הילד עם האופניים", קנו לעצמם האחים דארדן מעמד של שניים מן היוצרים המשפיעים בעולם הקולנוע. מובן מאליו כי ההשראה שלהם ניכרת בצרפת ובלגיה ובקולנוע האירופאי בכלל, אך היא הגיעה עד ארצות הברית, ואפילו לזירה המסחרית שלה. "ברבור שחור", למשל, מושפע במובהק מן הטכניקות של השניים, דבר שז'אן-פייר מכיר בו.
"דארן ארונופסקי צילם את נטלי פורטמן מהגב, בדיוק כמו אצלנו", הוא אומר על כך. "מהותי מכך, בדיוק כמונו, גם הוא בוחר דמות אחת, דבק בה ועוקב אחריה. הוא איתה כל הזמן. זו צורת עבודה שבה הדמות מכתיבה את סגנון הבימוי. אהבתי את 'ברבור שחור', אבל לא בגלל שזה מושפע מאיתנו, אלא בגלל שזה סרט טוב בזכות עצמו".
נקודת חיבור נוספת בין "ברבור שחור" ו"הילד עם האופניים" היא השימוש במוזיקה הקלאסית. אתם משתמשים רק בכמה עשרות שניות מתוך ה"Emperor Concert" של בטהובן, אבל זה מספיק כדי ליצור תחושת התעלות.
ז'אן-פייר: "אני חושב שיש בשניות הללו תחושה של רוך מנחם, שזה בדיוק מה שחסר לגיבור בחייו ומה שסמנתה יכולה להציע לו. חוץ מזה, הקטע המוזיקלי הזה משמש גם מעין פעמון, המסמן את המעבר בין שלוש המערכות שעליהן מבוסס הסרט".
האחים דארדן אוהבים לדבר על המוזיקה של בטהובן ועל דברים נשגבים שכמותה, אבל בהיותם מחוברים היטב לקרקע, הם גם נלהבים לשוחח על כדורגל. פניהם זרחו פעמים רבות בראיון, אבל החיוך הגדול מכולם הגיע לקראת סיומו, בשעה שהכריזו כי באותו ערב יתקיים המשחק הגורלי של קבוצתם האהובה, סטנדרט ליאז'. "חייבים לנצח!" מכריז ז'אן-פייר ודופק על השולחן. "זה הקרב על האליפות".
אין בי חיבה מיוחדת לסטנדרט ליאז' וגם לא סלידה מהקבוצה שמולה שיחקה, גנק. אבל האחים דארדן מעוררים חיבה כה גדולה, שמיד נדבקתי גם אני באהדה שלהם. באותו ערב ריפרשתי בקוצר רוח את לוח התוצאות בציפייה לגלות כי האוהדים השרופים יוכלו לחגוג אליפות עוד לפני שיקבלו את הפרס המתבקש בקאן.
זה לא קרה המשחק הסתיים בתיקו, וליאז' איבדה את האליפות. כמה מאוכזבים הם יהיו, כמה חבל, אמרתי לעצמי בעצב, אבל אז התפכחתי מיד: בעצם, האחים דארדן בוודאי מחייכים עכשיו את חיוכם הענק והקבוע ואומרים לעצמם שבשביל זה יש את העונה הבאה. אחרי הכל, בעולם שלהם, תמיד יש תקווה.
"הילד עם האופניים": איפה ומתי לראות?
האחים דארדן: אוהבים את הסרטים שלהם? ספרו לנו בפייסבוק