כשהשחקן יוסף כרמון מדבר על העבודה שלו ב"ד"ר פומרנץ", סרטו החדש של אסי דיין שיוצא השבוע למסכים, הוא אינו מצליח להסתיר את התרגשותו. "במשך שנים קיוויתי שיגיע היום ותהיה לי הזכות לעבוד עם אסי", אומר כרמון. "אני מאוד מעריך אותו וחושב שהוא אמן קולנוע משובח. השיגעון שלו זה המיוחד שבו. זה טוב שהוא משוגע, כי אחרת הוא לא היה עושה את הסרטים שעשה בדרך שעשה אותם. אני חושב שהגיע הזמן שיוצר כמו אסי דיין יהיה מוערך ומסובסד במדינה הזאת כפי שמגיע לו".
"ד"ר פומרנץ", עבודת הבימוי הראשונה של דיין מזה שמונה שנים, מספר את סיפורו של פסיכולוג בדעיכה (בגילומו של דיין עצמו), שמחליט לעשות קופה על-ידי השכרת דירתו לאנשים המבקשים להתאבד בקפיצה מהחלון. כרמון מגלם את שטארק הפולני, טיפוס אקסצנטרי ומשעשע במיוחד, שגם הוא בוחר בשלב מסוים להשתמש בשרותיו הנדיבים של פומרנץ. הוא מעיד שלא היה צריך הרבה הנחיות בימוי מדיין, כדי לעצב את הדמות.
"אמרתי לאסי שהוא לא צריך להסביר לי איך לשחק פולני, מפני שגם אני די פולני", אומר כרמון. "הרשיתי לעצמי להשתולל בתפקיד הזה. ברגע שלבשתי את התלבושת של שטארק, לא הייתי צריך יותר כלום. קפצתי למים. אם הייתי מקבל מאסי איזשהו ניתוח של הדמות, הייתי רק יותר מבולבל. הטקסט שלו נתן לי כל מה שהייתי צריך, כדי להגיע לבן אדם שהייתי צריך לגלם".
"אני חושב שאסי עשה סרט נפלא ומרגש", אומר כרמון על "דר' פומרנץ", "אמנם לכאורה הסרט עוסק בהתאבדויות, במוות, אבל בעצם הוא עוסק בחיים. הוא פונה לאנשים החיים, ורוצה להניא אותם מלמות. בנקודה הזאת הסרט הזה ואני מתחברים ביחד".
אם כבר מדברים על חיים ומוות, שם שקופץ לראש לא מעט בזמן הצפייה בסרט, וגם הוזכר פה ושם בביקורות שפורסמו עליו עד עכשיו, הוא שמו של המחזאי הגדול חנוך לוין, שהלך לעולמו לפני 12 שנה. משהו בהומור השחור הצובע את הסרט, בעיצוב הגרוטסקי של הדמויות ובעיסוק הלא מתפשר במוות יצרו חיבור בין עולמו הקולנועי של אסי דיין לתיאטרון של לוין. החיבור הזה מגיע לשיאו בליהוקו של יוסף כרמון, השחקן המזוהה ביותר עם לוין, ששיחק ב-17 מהצגותיו. כרמון הוא הראשון להודות בדמיון בין דיין ללוין. "מה שחנוך לוין עשה בתיאטרון, אסי דיין צילם בקולנוע", הוא קובע. "יכול מאוד להיות שאסי ליהק אותי לסרטים שלו בגלל החיבור עם חנוך".
בוא נדבר על שיתוף הפעולה המתמשך שלך עם חנוך לוין, שהוא הנדבך המרכזי של הקריירה שלך כשחקן. האם יש לך השערה לגבי הסיבה לכך שנוצר ביניכם חיבור כזה?
"אני שואל את עצמי לפעמים האם חנוך לוין לא יכול היה לעבוד עם שחקנים אחרים, ועונה לעצמי שהוא כן יכול היה. ועדיין הוא לקח אותי לשחק פעם אחר פעם ונתן בי אמון גדול, שלא זכיתי בו מבמאים אחרים. היום אני חושב שאני יודע למה. חנוך רצה אותי, מפני שהוא ידע שאני לא נמצא בשום קונפליקט עם מה שהוא כותב. האמנתי לו לכל מילה, אולי יותר משחקנים אחרים. בתחילת הדרך המשותפת שלנו דיברנו קצת על הכתיבה שלו, אבל מאוחר יותר לא היה בכלל צורך לדבר. ישר התחלנו בעשייה, כי הכל היה מובן".
החומרים הדרמטיים שחנוך לוין שם בפיו של כרמון, איפשרו לו לדבריו למלא צורך חיוני, שבגללו הגיע מלכתחילה לתיאטרון: הצורך להתמודד עם החוויות הקשות, אותן עבר כילד בתקופת השואה, שבה איבד את רוב משפחתו. "שאלתי את עצמי הרבה פעמים למה אני משחק, למה הלכתי לעשות את זה", מספר כרמון. "התשובה שעניתי לעצמי היא שאני רציתי לדבר, רציתי שישמעו אותי, את מה שיש לי לספר על מה שהיה. זאת היתה האפשרות היחידה לעשות את זה: להופיע על הבמה, להיות לבוש כבן אדם אחר, אבל לומר את מה שיש לי בלב".
מה היה ביצירות של לוין שגרם לך ללכת אחריו בלי ספקות, גם כשזה דרש ממך להכנס למצבים קיצוניים וחושפניים בחלק מההצגות שלו?
"ב'יעקבי וליידנטל", ההצגה הראשונה שחנוך ביים ואני שיחקתי בה את ליידנטל האומלל, הייתי צריך לעמוד מתחת לחלון עם אצבע פצוע ולשיר שיר על אהובתי. אני הייתי כבר נשוי, עם בית יפה, משכורת קבוע בקאמרי. בכל זאת, כל פעם שהתחלתי לשיר את השיר, הדמעות חנקו את גרוני ולא יכולתי להמשיך. לא הבנתי למה זה כל-כך משפיע עליי. הרי מבחינת העובדות אני בכלל לא ליידנטל בחיים. התלבטתי לגבי הדבר הזה כל הלילה, ואז הבנתי שבעצם אני כן ליידנטל. אולי במסווה אחר, אבל עדיין ליידנטל. זה עזר לי אחר-כך גם בתפקידים אחרים, שלכאורה היו רחוקים ממני. עם הזמן פיתחתי לי מחשבה, שבעצם כל תפקיד שאני עושה זה אני, רק שהתלבשתי אחרת".
"אם הייתי מוכשר בכתיבה ודאי הייתי כותב, אבל אני לא מוכשר לכתיבה. אני מוכשר לדיבור", אומר כרמון על אותה התמודדות לא נגמרת עם העבר, "הדיבור הזה אותו החזקתי הרבה שנים בתוכי, היה מתפרץ כל פעם מחדש בכל מחזה של חנוך לוין ששיחקתי בו. כשב'יסורי איוב' היתה סצנה שבה המוציאים לפועל לוקחים לאיוב את כל הדברים מתוך הבית, ראיתי ערב ערב את הגרמנים מוציאים מהבית של משפחתי את הפסנתר של אחותי. מבחינתי כל מה שחנוך כתב היה על הבית שלי בפולין, על החיים בגטו, על איך שאיבדתי את הוריי ואת האחים שלי. הדבר הזה אפשר לי להשתחרר ממצבים שבהם הייתי, מהדברים הקשים שהעיקו עליי".
לדברי יוסף כרמון הנושק כבר לגיל 80, הצורך שלו לדבר באמצעות מילות אמת של יוצרים גדולים, שיודעים לגעת באפלה של הנפש האנושית לא פחת עם השנים. בעבודה עם אסי דיין כרמון מוצא שוב את מה שהיה חסר לו כל-כך מאז התהום שהשאיר אחריו מותו של חנוך לוין, ואנחנו מצדנו, כמו בכל הופעה של כרמון על הבמה ומחוצה לה - זוכים פעם נוספת לראות שחקן אדיר בפעולה.