"התרבות האירנית היא תרבות עתיקה, עשירה ומפוארת שנקברה באבק הכבד של הפוליטיקה", הכריז הבמאי אסגר פרהאדי בנאום הזכייה של "פרידה" באוסקר. מי שמחפש המחשות לעושר של המורשת התרבותית הזו, יכול למצוא אותן בעבודותיה של הקולנוענית ילידת אירן מרג'ן סטראפי. אמנם היא כבר שנים לא חיה במדינתה, אבל סרטיה עוסקים במולדתה, ובניגוד לפרהאדי, היא לא עוקבת אחר ההווה שלה אלא חוזרת לעברה.
ביצירת הביכורים שלה, "פרספוליס", תיארה סטראפי את הזגזוגים שלה בין אירן לגלות בשנות השבעים והשמונים. בדומה לו, גם סרטה השני "עוף בשזיפים" מבוסס על נובלה גרפית פרי עטה, וגם אותו ביימה עם שותפה הקבוע ונסן פרנו. אך במקרה זה, היא הלכה רחוק עוד יותר. הפעם, סטראפי מציבה את זירת ההתרחשות בטהרן של שנות החמישים, הרבה לפני מהפכת האייתולות, ומציגה מעשייה המבוססת על סיפורו של קרוב משפחתה: כנר שמת משברון לב בגלל אהבה נכזבת. התוצאה מרהיבה, עתירת רומנטיקה ומלאת חזון אמנותי, וגם מציגה לנו את התרבות האירנית הקלאסית בשיא תפארתה.
בניגוד ל"פרספוליס", שזכה להערכה אדירה בעולם, היה מועמד לאוסקר ובהמשך לכך הגיע לבתי הקולנוע בישראל, "עוף בשזיפים" נהנה מהצלחה פחותה. לכן, ככל הנראה גם לא יוקרן כאן מסחרית, אבל הוא יוצג בשבוע הבא בסינמטקים ברחבי הארץ במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי המסורתי. לרגל הזדמנות זו נפגשתי עם סטראפי בפריז לפני כחודשיים, ואז התגלה כי פנים אל פנים היא מלאת תשוקה ויצירתיות עוד יותר מאשר בסרטיה.
השאלה הראשונה שעולה בשיחה היא מדוע סטראפי בחרה להציג את סיפור האהבה כטרגדיה. "זה היה מובן מאליו מבחינתי, לא היתה לי אופציה אחרת - אם סיפור אהבה אינו טרגי, אז הוא לא סיפור", היא אומרת. "בוא ניקח רגע לדוגמה את רומיאו ויוליה. נאמר שהם היו מתחתנים, ואז יוליה היתה הופכת לאשה שמנה עם תריסר ילדים מעצבנים שכל הזמן מבקשים ממנה שתכין להם אוכל - אתה חושב שגם אז שייקספיר היה טורח לכתוב עליהם מחזה? הם היו סתם זוג איטלקי משעמם. בשביל שיהיה סיפור, צריך טרגדיה".
ובכל זאת, אפשר לומר כי יצירות רומנטיות רבות אינן טרגיות, לא? או לכל הפחות, הן מתחילות בטרגדיה ומסתיימות בהפי-אנד. אצלך ברור מלכתחילה שהגיבור ימות.
"הפי-אנד זה סתם הכרח של הקולנוע המודרני. הסרטים הטובים באמת שאני זוכרת מסתיימים רע. אני לא כל כך מאמינה בהפי-אנד, יש בו סתירה מובנית".
למה?
"הרי מה קורה בסרטים עם הפי-אנד? אנחנו פוגשים גיבורים אומללים, ואז רואים איך הם זוכים בגאולה. אז אני שואלת אם תמיד יש הפי-אנד, איך זה שהגיבורים הללו מלכתחילה היו אומללים? אם באמת היו סופים טובים בעולמנו אז בכלל לא היה על מה לדבר. התשובה היא שרוב האנשים גדלים כילדים לא אהובים. רוב האנשים הם ילדים אומללים שהופכים למבוגרים אומללים. לו באמת היו בעולם הזה הפי-אנדים, לא היו כל כך הרבה טינופות. האומללות קיימת מלכתחילה כי אין גאולה. יש רגעי תהילה, יש רגעי חמלה, אבל אין הפי-אנדים. זאת האמת, ואני לא אוהבת לשקר בסרטים שלי לגבי המין האנושי".
תהייה מסקרנת נוספת לגבי "עוף בשזיפים" היא כמובן מדוע בחרה סטראפי לעשות אותו עם שחקנים בשר ודם ובראשם מתייה אמלריק, המגלם את הגיבור המוזיקאי. הרי "פרספוליס" סימן אותה כאחת מן היוצרות המבטיחות בעולם האנימציה, אז היה רק טבעי לצפות להמשכיות בתחום.
"הסיבה להחלטה הזו פשוטה", היא אומרת. "את 'פרספוליס' עשיתי באנימציה כי אמרתי לעצמי שבגלל שהוא קורה במקום מסוים ובזמן מסוים, אם הוא יהיה עם שחקנים בשר ודם, הצופים במערב יהפכו אותו למשהו פולקלוריסטי לגמרי. לולא האנימציה, הוא היה הופך בעיניהם לחוויה אנתרופולוגית ותו לא, ובזכותה אני חושבת שהצלחתי להעניק לו מימד אוניברסלי. לא חשבתי שאני ממצבת את עצמי כתשובה הנשית למיאזאקי וכי מכאן והלאה אהיה מאסטרית אנימציה. זאת פשוט היתה הטכניקה המתאימה בזמנו".
ולמה הפעם היא לא התאימה?
"כי הפעם, במרכז הסרט עומד סיפור אהבה, וזה אוניברסלי מלכתחילה, אז לא חשבתי שיש צורך באנימציה. בפעם הבאה יכול להיות שכן אשתמש בה, אבל זה באמת תלוי באופי של הסיפור".
אם להתרשם מההתנסות הראשונה שלך בסרטים עם שחקנים בשר ודם, את בכל זאת מדגדגת את מחוזות האנימציה כי את מתרחקת ככל האפשר מריאליזם.
"זה נכון. אני פועלת בהשראת סרטים משנות החמישים של פאוול ופרסבורגר ושל היצ'קוק למשל, כאלה שסוחפים אותך באסתטיקה המלאכותית שלהם. אני אוהבת לעשות קולנוע שגורם לאחרים לחלום ושגורם לי לחלום בעצמי. לפעמים, במהלך הצילומים, אמרו לי - 'זה יותר מדי, זה יותר מדי', ואמרתי 'טוב מאוד שזה יותר מדי!' כשאתה מציג סיפורים כמו אלה שיש כאן, אז או שתלך עד הסוף או שלא תעשה כלום. אני לא אוהבת להישאר עם הרגליים על האדמה".
למה את כל כך אוהבת את עולם הפנטזיות?
"נהוג בימינו לחשוב שאפשר להסביר הכל דרך הפסיכולוגיה, הסטטיסטיקה והמדע. מנסים לתלות כל מיני דברים שקורים לנו בזה שפעם עשינו פיפי במיטה. אבל אני לא חושבת שהקווים כל כך ישירים. אני מאמינה שיש הרבה מימדים מעבר למה שאנחנו מבינים במוח, וזה מה שאני רוצה לחקור. אני רוצה למקסם את היכולת של הדמיון האנושי".
אפשר להגיד שחוץ מההקשר האירני, אם יש מכנה משותף אחד בין "פרספוליס" ו"עוף בשזיפים", זו האמונה שלך בכוחו של הדמיון.
"אני לחלוטין מאמינה בכוחו של הדמיון. אני מאמינה בו במאה אחוז. טמונה בו התקווה של המין האנושי, והוא זה שתמיד מתעורר ברגעים הכי קשים. התקופות הכי טובות בהיסטוריה של האמנות, למשל הרנסנס, צמחו מתוך הרגעים הכי חשוכים. זה קרה בגלל שאנשים הרשו לעצמם לדמיין, ואנחנו צריכים לעשות זאת יותר. הבעיה בעולם המודרני היא שאנחנו מנסים להיצמד מדי לאמת. זו גם הטעות היסודית של הריאליטי. התוכניות הללו חושבות שאם נראה מישהו בתחתונים אז נחדור לנשמה שלו, אבל האמת לא נמצאת במציאות".
השיחה עם סטראפי נמשכת כ-45 דקות, זמן ארוך מלכתחילה ביחס לנהוג בראיונות כאלה, והיא עוד מצליחה לדחוס בה כמות מלל שאחרים לא משכילים להכיל בשלוש שעות. כהודאתה, היא מדברת הרבה ומהר, ואוהבת לעשות את זה, בעיקר אם היא יכולה לדון בנושא החביב עליה עצמה. "אני אנוכית, אגוצנטרית ונרקיסיסטית לגמרי", היא מצהירה. "בדיוק כמו הגיבור בסרט. בעצם, בדיוק כמו כולם".
כל האנשים ככה או שרק האמנים כאלה?
"בעיקרון, כולנו כאלה. האמנים קצת יותר, כי בכל זאת מדובר באנשים שמצפים ממך להשקיע זמן וכסף כדי לראות משהו שעשית ואז להגיד כמה נהדר אתה, וגם חושבים שהסיפורים שלהם מספיק חשובים כדי שכל העולם ישמע אותם. אז גם אני כזו. מרוכזת בעצמי, מגלומנית, בלתי נסבלת. אבל גם מקסימה".
האמת שאת נראית לי מקסימה וזהו.
"לא, לא, תאמין לי. תבלה איתי יום שלם אחד, אני בלתי נסבלת".
אז איך שאת גם מקסימה?
"כי אני מודעת לזה שאני בלתי נסבלת. ברגע שאתה מודע לזה, זה הופך אותך למקסים".
בוא נמשיך לרגע לדבר עלייך.
"בשמחה!"
כפי שמתואר ב"פרספוליס", גדלת באירן, נסעת לאירופה, חזרת למולדתך, ואז שבת ליבשת הקלאסית. אחרי כל אלה, מהו הבית בשבילך?
"אני חושבת שהתשובה היא - הדירה שלי בפריז. אני גרה בה כבר שבע שנים, וזה הדבר הכי קרוב שאי פעם היה לי לבית. אבל בעיקרון, כל מקום שבו אני נמצאת בעולם הוא בית בשבילי. חוץ מיפן. אני שונאת את יפן".
אוי, למה?
"כי זה המקום היחיד בעולם שבו ככל שאתה מבלה יותר זמן, ככה יש לך פחות מושג מה קורה. האנשים האלה מלחיצים אותי. כשהם אומרים לא זה כן, וכשהם אומרים כן זה לא. אני לא יודעת מה לעשות איתם. זה מפחיד".
היית רוצה לחזור יום אחד לאירן ולעשות שם סרטים?
"למה, אתה רוצה שאעזוב את צרפת?! מפריע לך שאני פה??? מה הבעיה שלך?? סתם, סתם. תראה, יש קולנוענים שגם נולדו באירן וגם פעלו בה ואז נאלצו לגלות, אז ברור שיש להם כמיהה לחזור הביתה. אצלי זה לא ככה, נולדתי וגדלתי באירן אבל מעולם לא ביימתי בה. אני רגילה לפעול באירופה וטוב לי כאן".
מה עם הוליווד? אני מניח שלאחר המועמדות לאוסקר של "פרספוליס" התחלת לקבל שלל הצעות לביים בארצות הברית.
"נכון, והן לא היו מעניינות במיוחד. רצו למשל שאעשה איזה מין מוטציה גרועה של 'סקס והעיר הגדולה', משהו אידיוטי על העצמה נשית לכאורה. קראתי את התסריט וראיתי שהדמויות שם בעיקר מתעסקות בלהגיד דברים כמו 'יו, תראו את הליפסטיק החדש שלי'. ואז אמרתי לעצמי שאני לא כזו וגם החברות שלי לא כאלה, אז למה שאעשה סרטים על דמויות כאלה? זה נראה לי מטופש לגמרי".
ובכל זאת, אולי היית יכולה לעשות כאן קפיצת מדרגה כלכלית.
"נכון, זה היה פרויקט הוליוודי גדול עם כוכבים והכל, אבל במחשבה לטווח ארוך, למה לי לבזבז עליו אנרגיה? בוא נעשה מתמטיקה קלה. גורם ראשון במשוואה: אני בת 41, אני מעשנת בטירוף ועושה עוד כל מיני דברים שאסור, כך שסביר להניח כי אחיה רק עוד שלושים שנה. גורם שני במשוואה: על כל סרט אני עובדת שלוש שנים. עכשיו נחלק את הנתון הראשון בשני, ונגלה שבסיכומו של דבר, נותרו לי עוד עשרה סרטים לעשות בימי חיי. כלומר, כל סרט שאעשה מעתה והלאה הוא עשרה אחוזים מהחיים שלי. אני צריכה לחשוב טוב-טוב לפני שאני מבזבזת את הזמן הזה, ולעשות רק מה שהלב שלי אומר לי".
באופן בלתי נמנע, גם סוגיות מדיניות עולות תמיד בראיונות עם סטראפי. בין השאר, בכמה שיחות קודמות איתה על "עוף בשזיפים", היא נשאלה מדוע בניגוד ל"פרספוליס", הפעם סרטה לא כולל שום התייחסות פוליטית. "מעולם לא הכרזתי על עצמי כיישות פוליטית, כך שאין בהכרח סיבה שיהיו בסרטי אמירות כאלה, אבל האמת היא שדווקא יש כאן אחת כזו", היא מגיבה על כך. "הרי אני באה ואומרת שהאירניים, אלה שאתם תמיד אומרים עליהם שהם כאלה וכאלה, הם בעצם בני אדם בדיוק כמוכם, וגם הם לפעמים עסוקים בלהתאהב ובלשבור לאחרים את הלב, ולא בלבנות פצצות. אז זאת גם אמירה פוליטית מצדי. בעצם, זה עוד יותר פוליטי מאשר לדבר על אייתולות או על אורניום, כי אני מראה כאן שיש לאירנים מכנה משותף עם כל האנשים בעולם. עשיתי סרט על אירן, אבל צילמתי אותו בגרמניה, בהפקה צרפתית ועם שחקנים רחבי תבל. זה הדבר הכי פוליטי שיכול להיות, כי הראיתי בכך שבסיכומו של דבר, כל האנשים דומים, לא משנה מאיפה הם מגיעים".
את באמת מאמינה בזה?
"כן, ההפרדה לא צריכה להיות בין לאומים. ההפרדה היא בין פנאטים ולא-פנאטים. קיצוניים יש בכל מקום, ואלה באמריקה לא שונים מהטליבן. האוונגליסטים בארצות הברית שיורים ברופאים שמבצעים הפלות, הם פחות גרועים מהטליבן? הם לא. תן להם יותר כוח, ואמריקה תהיה המקום הכי חשוך בעולם. בסיס הרוע קיים גם שם".
כיום את מצמצמת את הביטוי הפוליטי שלך לסרטייך. מעבר לכך, הפסקת להתבטא ציבורית בנושאים אקטואליים.
"נכון, בזמנו הבעתי תמיכה בתנועה הירוקה, אבל הפסקתי עם זה. אני לא חושבת שראוי שאשב בפריז, אשתה קפה ואגיד לאנשים באירן לצאת לרחוב כדי לקבל כדור בראש. לא הייתי באירן 12 שנה, מאיפה יש לי זכות להגיב על מה שקורה שם? מה אני יודעת? ערוצי הטלוויזיה מעדיפים לארח אותי כי אני פוטוגנית, אבל האמת היא שעדיף לתת לכל מיני משקפופרים לדבר, כי באמת שהם מבינים יותר. חוץ מזה, אני שונאת פוליטיקה. התעסקתי בזה קצת בעבר, וזה העלים לי את מעט האמון שעוד היה לי במין האנושי. זה גועל נפש. הפוליטיקאים לא באמת רוצים לשנות את העולם. הם רק יודעים לדבר. הם חבורה של ציניים מזורגגים. בקיצור, בעיני לעשות סרט כזה חשוב הרבה יותר מלצאת ולצעוק 'בלה בלה בלה'".
בהקשר הפוליטי, עולה בסיכומה של השיחה עניין בלתי נמנע נוסף - היחסים בין ישראל ואירן. כשהיא נדרשת לכך, נזכרת סטראפי בקשרי החברות שלה עם ערן קולירין, שאותו הכירה בפסטיבל קאן 2007 הוא הציג אז את "ביקור התזמורת", והיא את "פרספוליס". בשני המקרים, אלה היו סרטי ביכורים עטורי שבחים.
"מיד התחברנו", היא מספרת. "מעבר לכך שערן קולנוען נהדר, הוא גם אדם נהדר, והיה לי ממש כיף איתו. בשביל כל הזרים, זאת היתה אטרקציה. הם עמדו ואמרו - 'הו, תראו, האירנית והישראלי מסתובבים יחד, הא הא הא'. אבל האמת היא, שמעבר לכל העניינים האלה, הוא פשוט דומה לי יותר מאשר רוב האנשים. בכלל, אני חושבת שלאירנים וליהודיים יש נקודת חיבור. המשפחה הפרסית די דומה למשפחה היהודית, כי בשני המקרים בני המשפחה תקועים אחד לשני בתחת, והאפקט דומה: אתה אוהב אותם, אבל בא לך להגיד להם 'די, תתרחקו, תנו לי שקט'. לסיכום כל זה, אני רוצה להגיד משהו אחד".
והוא?
"אני באמת חושבת שבאופן כללי אנשים ברחבי העולם יותר דומים אחד לשני מאשר שונים. בגלל זה אני שונאת פולקלור, כי הוא בא להדגיש את השונה, ואני אוהבת לעמוד על הדומה. כל האנשים בעולם רוצים פחות או יותר אותו דבר, וזה לא לשים על עצמם חומר נפץ ולהתפוצץ, אלא לחיות בשלום, ללכת עם הילדים לקולנוע, לקנות גלידה ולשבת על הים".
זה נכון שתמיד חלמת להיות דארת ויידר?
"זה לא בדיוק ככה. פשוט תמיד אהבתי אותו. היו ילדים שרצו להיות הנסיכה ליה והיו כאלה שפינטזו להיות לוק סקיווקר, אבל בעיניי דארת ויידר היה הדבר המעניין היחיד ב'מלחמת הכוכבים'. החלומות הרטובים הראשונים שלי היו עליו. הייתי חולמת שאנחנו יחד במיטה והוא היה מתנשף 'הא הא הא', ותמיד תמיד הייתי מתעוררת רגע לפני שהורדתי לו את המסיכה".