שעה לתוך הראיון עם מיכאל הנגבי, בעיצומה של שיחה על קולנוע, סטנדאפ והומור, עדי נוימן חולפת על פנינו ברחוב. הנגבי מפרפר מהתרגשות ("האישה הכי יפה בעולם, פאק") ואם הוא לא היה טיפוס שרגע לפני כן הגיב באותו האופן בגלל אזכור עמוד הפייסבוק שלו, אפשר היה לחשוב שהוא רציני. ואז נוימן עושה טעות ופולטת לאוויר את המשפט "בדיוק עברתי ניתוח אוראלי". הכפית שאיתה מערבב הנגבי את ההפוך שלו מתרסקת לרצפה. "אין לזה שום קשר למה שאמרת עכשיו", הוא מבהיר. נוימן מתעלמת מהאקסידנט באלגנטיות. "היא כל כך יפה שזה כואב", הוא אומר אחרי שנוימן הולכת.
גם אתה בחור יפה.
"ממש. Tell me lies, tell me sweet little lies. יש לך אופטומטריסט? אני יכול לתת לך טלפון של אחד טוב".
אתה לא מרגיש ככה?
"אני מרגיש שאני יותר יפה מקוף. מאיר שלו כתב באחד הספרים שלו שגבר, מספיק לו להיראות טיפה יותר יפה מקוף. ואני מסכים, השאלה היא מה הקופים אומרים. אני חושב שאני לא מכוער ריצ'רד השלישי סטייל. אני לא חושב שאני מזעזע ברמה כזאת, מצד אחד. מצד שני, נבחרתי להיות פרזנטור של משקה חלב, שזה כנראה אומר שיש לי פנים חלביות".
זה מיכאל הנגבי. תמצית קצת מבלבלת של הומור מופרע, חנוניות סקסית ואינטלקטואליות שמצליחה להפתיע. רגע אחד הוא מריץ בדיחות עם דוגמניות, שנייה אחר כך הוא שוקע בהסברים על המשמעות האמנותית של הסרט החדש שלו, "חתולים על סירת פדלים".
מדובר באחד הסרטים הביזאריים שנראו כאן. סרט אימה עצמאי, שכתבו, יצרו וביימו יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן שגם בילו את השנתיים האחרונות בניסיון להוציא אותו לפועל. העלילה נפרסת לפנינו כסיפור שילד מספר לסבא שלו, על זוג (מיכאל מושונוב ודנה פרידר) שיוצא לעשות גוד טיים על סירת פדלים בירקון והופך מהר מאוד למופע סלפסטיק של חתולים מפלצתיים, פסיכופתיים רשעיים (שמואל וילוז'ני) והרבה, הרבה דם מלאכותי.
הנגבי מגלם שם את דב דב, חבר מטורלל בצוות צופי ים "הזויים מהתחת", כהגדרתו, חובבי קלטות הווידיאו של חיה הלפרין ועניבות פרפר, שמגיעים להציל את המצב. את הדמות שלו קשה מאוד לנסח במילים, אבל האופן שבו הנגבי מגלם אותה מוסיף לסרט לא מעט קרדיט על משחק משובח. בקיצור, מדובר בסרט שעלול להיצלב על ידי הביקורות, ולהפוך לקאלט אצל הקהל.
"כבר בתסריט ראו שזה עומד להיות משהו יוצא דופן", אומר הנגבי. "בשלב הקריאה הראשונה ראיתי שיש כתיבה מיוחדת, רעיונות חדשים, אמירה חדשה לגבי הקולנוע הישראלי ואני שמח להיות חלק מהפרויקט הזה. הגעתי לתפקיד מהיכרות קודמת שלי עם יובל. הוא התחיל לספר לי עליו לפני שהיה לו משהו מגובש לגמרי ולפי מה שהוא אומר אני הייתי הליהוק הראשון לסרט ושהייתי לו בראש כשכתב את הדמות הזו. אבל יכול להיות שהוא אמר את זה לכל שחקן בנפרד".
אתה לא חושש מהביקורות שיהיו לסרט? הוא לא בדיוק "הערת שוליים".
"תראי, הסרט מציב רף חדש במלה אידיוטיזם וזה מה שיפה בו. יובל ויהונתן רצו לכתוב תסריט של משהו שהם בעצמם ילכו לראות בקולנוע. אני מכיר אותם, הם פנומנים, הם מכירים את השמות של כל האנשים הטכניים של כל הסרטים, עד רמת עוזר הבמאי. הם אנשים שאוכלים קולנוע. הסרט הזה הוא בעצם החזון שלהם למה זה קומדיה, למה זה סרט, למה זה אקשן. כל הדברים האלה באמת קיימים בסרט. אני יודע שאמשיך לראות את הסרט הזה עד סוף ימיי. אני פשוט מחכה ליום שאראה את הסרט לילדים ולנכדים שלהם ואגיד להם, תראו איזה סבא מגניב היה לכם, אל תראו אותי ככה כפוף ולא נושם".
מעבר לגאוות היחידה, הנגבי גם מאמין גדול בכוחו של הקהל. "אני לא מתכחש לתפקידו החשוב של המבקר בתעשיית הקולנוע, אבל בואי לא נשכח שיש גם קהל, ואנחנו לא יכולים לדעת מי ומה ייתפס בסרט הזה", הוא אומר. "הקומדיות הכי גדולות שנמצאות היום בפנתיאון של הקולנוע הישראלי, הסרטים של אסי דיין ויהודה ברקן, היו סרטים שהביקורת חיסלה. לנו, לצוות שעשה את הסרט, יש תחושות מאוד טובות על הסרט הזה. בכל ההקרנות שהיו עד עכשיו, הקהל שאג מצחוק, מחא כפיים ואהב מאוד. גם קהל בתל אביב וגם בפריפריה, ולכן אני חושב שאת הביקורת האמיתית ייתן לנו הקהל. זה סרט שלא נעשה בשביל המבקרים, אין בו התחסדות והתפשרות ושום כוונה לספק את מבקרי הקולנוע. זה נועד להצחיק לך את התחת".
כששומעים אותו מדבר על "חתולים על סירת פדלים", אי אפשר להימנע מהמחשבה שהנגבי, 32, אמור היה להיות היום בפוזיציה אחרת בקריירה. מאחוריו קילומטרז' של 25 שנה בתעשיית הבידור הישראלית מילד בן 8 שהופיע על במות התיאטרון הוא הפך למנחה טלוויזיה ("טושטוש", "אקזיט", "Y בעשר", "פפראצי" ועוד), לשחקן ("סודות משפחה" מ-1997, הסרט "חצי טון ברונז'ה" ולאחרונה גם "ד"ר פומרנץ" החדש של אסי הדיין) ואפילו למשתתף בריאליטי ("רוקדים עם כוכבים" וגם תוכנית האינטרנט הכושלת "מגודלים" בהנחייתו). במקביל לכל אלה, החל להופיע במועדוני סטנד אפ, השתתף בפאנל של "צחוק מעבודה", וגם כתב, ערך וביים תוכניות טלוויזיה ויצר סרטים עצמאיים בפרויקט "בבון".
היו שנים שהיה נראה שהוא בדרך להפוך לדבר הגדול הבא, אלא שלמרות זאת ועל אף הרזומה המרשים הזה, רובנו מזהים אותו היום בעיקר מקמפיין השוקו והחלב של חברת יטבתה, אותו הוא מוביל כבר עשור שלם. "אני בקבוק שוקו אנושי", הוא אומר. "זו מערכת היחסים הכי קונקרטית שהייתה לי, אני וקרטון חלב. את יודעת שהמחלבות חוגגות השנה 50?".
בימים אלה, לצד התפקיד ב"חתולים על סירת פדלים", הוא מככב בהצגה "נדל"ן" של תיאטרון בית לסין ובקרוב יעלה מופע סטנד אפ משלו, שנמצא כרגע בהרצה. בקיצור, הוא בחור עסוק. ולמרות זאת, כשמסתכלים על בני דורו האחרים מעפר שכטר שהיה איתו ב"אקזיט" ואסי עזר שהחליף אותו בתוכנית, ועד שחקנים צעירים אחרים, קשה להתחמק מההשוואה. איפה הם, ואיפה הוא.
"כל הקטע של ההשוואה הוא לא פקטור מבחינתי. אמרו לי שאצן אמיתי הוא לא כזה שמסתכל אחורה לראות איפה הוא ממוקם, אלא הוא פשוט עסוק בריצה או בהתקדמות שלו לכיוון מסוים, אז הכותרת הזו פשוט לא מעניינת. אם פעם הייתי אולי נפגע מזה וממורמר, היום אני מבין שזה חלק מהמשחק".
הרגשת שנדחקת לשוליים? אולי בגלל שהציבור או התעשייה קצת מיצו אותך?
"מעולם לא הרגשתי שנזרקתי משום מקום, אני רואה את המקצוע הזה כמשהו שאתה כל הזמן מתחדש וגדל ומשתנה בו. אני רואה את הכל רק כהתקדמות, מדרגה אחרי מדרגה. לא בקפיצות. זה מאוד חשוב. תמיד מה שרציתי לעשות עשיתי. נראה לי גם שזה מקום שהובלתי את עצמי אליו - הקדשתי הרבה מהשנים האחרונות כדי לכתוב דברים וליצור בעצמי, והיה לזה מחיר. אתה לא יכול להתפנות לדברים והיו כמה הצעות שסירבתי להן שעל חלקן אני מתחרט. רציתי לטייל בהודו חצי שנה, ועשיתי את זה. מיד אחרי העונה השנייה של 'פפראצי'. רציתי להתמקצע בעריכה ובכתיבה לטלוויזיה ועריכת תכנים מאחורי הקלעים ולזה היה מחיר כי לא יכולתי לעשות בערוצים המסחריים. קיבלתי קרדיט יותר גדול בערוצי נישה".
אתה מרגיש שהנתיב שבחרת בשנים האחרונות עלה לך בתפקידים?
"לא. אין לי תחושה כזו בכלל. אם אני לא נבחר למשהו זה רק בגלל שהם חיפשו משהו אחר. גם אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע אתה לא יכול להמשיך להתבאס כל כך חזק מאודישנים שאתה לא לוקח. יש מרווח של כמה שעות עד יום שאתה יכול לקחת את זה ללב ואז אתה חייב להמשיך הלאה".
לפחות אפשר להגיד ששרדת במקצוע יותר שנים מרוב השחקנים.
"אף פעם לא חשבתי על זה במובן של לשרוד, אף פעם לא הייתי מחושב מדי עם ההחלטות שלי, שאולי זו ברכה ואולי זו קללה. אולי אם הייתי ממשיך ודבק בעבודה שלי כמנחה יכול להיות שהיום מבחינה מסוימת אולי במקום ארבע דירות, היו לי 16 דירות".
יש לך ארבע דירות?
"לא. זה גם לא באמת חשוב. אני לא חושב שבנאדם צריך להרוויח יותר ממה שהוא יכול להוציא. מה אני צריך? איזה סנדוויץ' קטן בתחילת היום? איזה פסטה קטנה ב'פרונטו' אחר הצהריים? אני בנאדם מאוד פשוט. אבל בקריירה שלי לא הייתי מחושב מדי, הלכתי נורא עם התחושות שלי. נניח העזיבה של 'אקזיט'. זו הייתה תוכנית שהפכה ללהיט מטורף, אבל עזבתי כי משהו בי שלא יכולתי לשים עליו את האצבע אמר לי שמיציתי את מה שאני יכול לתת לפרויקט ההוא".
ואולי הבעיה היא שלקהל קשה להגדיר אותך כשאתה עושה קצת מהכל?
"אני רוצה להגיד לך שאני לא עושה מספיק. עם הזמן מתמקצעים בדברים ומבינים שיש רק חמישה-ששה תחומים שמעניינים אותך שבהם אתה מתמקד בסופו של דבר. אפשר אולי להגיד ש-80% ממה שאני זה שחקן וסטנדאפיסט. מדובר בשתי אמנויות מאוד קשות אבל הן מאוד דומות. אתה על במה, אתה מקבל פידבק ישיר מהקהל. אני רוצה למות על במת הסטנד אפ בגיל 105. זה מה שיפה בסטנד אפ, זה מקצוע שאתה יכול להזדקן בו".
"אנשים מרגישים צורך לשים אותך בהגדרות. את יודעת כמה פעמים מתבלבלים ביני לבין רועי בר נתן? יש משהו אצל עורכי דין שנקרא 'איחוד תיקים', וזה מה שהם עושים. מקטלגים אותך בתוך איזו משבצת ומשייכים אותך לשם, אז מבחינת הרבה אנשים אני ורועי בר נתן זה אותו אחד".
אין ספק שהנגבי לא משחק לפי החוקים של התעשייה. בספטמבר הקרוב למשל הוא עומד לצאת למסע מסוג אחר לגמרי: לעשות את שביל ישראל. למה? כי ככה מתחשק לו. "גורי אלפי התקשר אליי לפני איזה חודשיים והציע לי לעלות לתוכנית רדיו שלו עם עינב גלילי בגל"צ ולדבר על מה שאני רוצה. אז זה מה שיצא לי, שאני הולך לעשות את שביל ישראל. פתחתי קבוצה בפייסבוק, 'שביל ישראל עם מיכאל הנגבי', שעומדת על 140 חברים עכשיו. אני מאוד מקווה שכולם ייצאו איתי לדרך. אני חושב שלהקדיש חודש כדי לטייל במדינה שלי, זה המעט שאני יכול לתת. באמת. אני נורא אוהב לטייל, לטפס על סלעים. אוהב".
יכול להיות שכמיטב הקלישאה אתה מחפש שקט?
"שקט יש לי בפילאטיס. יש לי פילאטיס כל שלישי וחמישי בבוקר. את חושבת שקל לשמור על הגוף הזה?".
ואי אפשר לדלג גם על החלק הרומנטי והמוצנע מאוד בחייו, במיוחד לאור ההתלהבות מעדי נוימן. בין האקסיות שלו אפשר למצוא את הרקדנית פולינה צ'יקטונוב, שהייתה הפרנטרית שלו ב"רוקדים עם כוכבים" ("זו הייתה תקופה מופרעת של ריקודים סלוניים, קצת הצטערתי שלא נתנו לי לשמור את הטייץ") ויעל גולדמן, שממש לאחרונה הפכה לאמא. עכשיו הוא רווק. האם מתחשק לו גם להחליף חיתולים? התשובה עשויה להפתיע אתכם.
"בא לי דווקא, אני לא פוסל על הסף אבל כמו כל הדברים הטובים, אתה לא באמת יכול ללחוץ על זה ולנסות למשוך ביותר מדי חוטים. יבוא היום בבוא העת כשאהיה מוכן, כשהכוכבים יהיו מוכנים. תמיד שואלים אותי את זה אבל אני נותן תשובה אחרת בכל פעם. זו הגדולה שלי, בתור רועי בר נתן".
"חתולים על סירת פדלים": איפה ומתי צופים?
"חתולים על סירת פדלים": אתם מחכים לסרט הקאלט הבא? שתפו אותנו בפייסבוק