ידוע שהאמריקאים אוהבים לערוך טקסי פרסים עבור כל שטות. הם אוהבים להעניק פסלונים אחד לשני, להשתפך בנאומים שבלוניים ולהפגיז בהופעה על השטיח האדום. אירוע שכבר 32 שנה לועג לפס הייצור ההוליוודי הזה הוא טקס פטל הזהב, או כפי שהוא ידוע בכינויו ה"ראזי", בו מידי שנה מוענקים פרסים לסרטים, שחקנים ויוצרים הגרועים בתעשיית הקולנוע האמריקאית. כי מה קרה? גם לסרטים רעים מגיע קצת כבוד.
אחרי שבמשך כל שנות קיומו הוא נערך במכוון ערב לפני האוסקר, השנה הוא תפס עצמאות ועומד להתקיים הלילה בלוס אנג'לס, במרחק מה מהערב הנוצץ ביותר, בתאריך היתולי בפני עצמו, האחד באפריל. "מאז ומתמיד חשבתי שזה התאריך האופטימלי לערוך את הטקס ולו רק כדי שאנשים יבינו שמדובר בסוג של בדיחה", מספר בראיון בלעדי ג'ון וילסון, מי שיזם ועורך מידי שנה את האירוע המשעשע, "והיחידי שלא צוחקים מהבדיחה הם השחקנים, וחשוב לזכור שהם קיבלו מיליוני דולרים על סרטים שכולם בזו להם. איפה חוש ההומור שלהם?".
הטקס הוא פרי יוזמתך, איך עלה הרעיון?
"מאז ומתמיד עבדתי בתעשיית הקולנוע, בקידומים כאלה ואחרים ובשנת 1980 התנדבתי בפסטיבל סרטים, שבמהלכו יצא לראות כ-250 סרטים ומהר מאוד אתה מבין שמעטים מהם הם בקליבר של האוסקר. הקש ששבר את גב הגמל היה כשצפיתי בסרט של הוילג' פיפל "אל תעצרו את המוסיקה" וב"זאנאדו" עם אוליביה ניוטון ג'ון, שני סרטי דיסקו נוראים. בדרך הביתה חשבתי על זה שיש עוד הרבה סרטים איומים שאינם שווים את הכסף שאתה משלם עבור הכרטיס בקולנוע".
אז החלטת לתת קונטרה עם טקס משלך?
"כל שנה הייתי עורך בביתי מסיבת אוסקר, תזכור שלא כמו אצלכם, בלוס אנג'לס הטקס משודר לייב בשעה נורמלית. וככה הכל התחיל, אצלי בבית עם 35 אנשים, במקביל לשידור האוסקר ערכתי את הטקס שלנו. למחרת קיבלתי הרבה פניות מאנשים שאמרו שיש לרעיון הזה פוטנציאל יותר גדול ומשנה לשנה היינו צריכים לערוך את המסיבה בבתים גדולים יותר. בשנה הרביעית התחלנו לעשות את הטקס עם פורום יותר רחב בערב שלפני האוסקר ואז הסיקור התקשורתי היה מטורף".
והתגובות של ה"זוכים" בקטגוריות גם הן מיהרו להגיע?
"אני זוכר שעוד ב-1982 אמרו לי שכאשר לפיי דנאוויי נודע שהיא זכתה בראזי על התפקיד שלה בתור ג'ואן קרופורד באחד הסרטים הגרועים האהובים עליי "אמא יקרה", היא פרצה בהתקף זעם ובעיתונות הבריטית גם התפרסם שהיא מתכננת תביעה נגדנו. היא ופיה זאדורה היו הכוכבות הכי גדולות של קטגוריית השחקנית הגרועה בשנות השמונים. ודווקא דנאוויי היא שחקנית טובה שמסוגלת לשחק מצוין, אין ספק בזה".
שחקניות מצוינות נוספות הרגישו את נחת זרועו של הטקס. האלי ברי למשל הגיעה במפתיע לקבל את הפרס על "אשה חתול" ולעגה לעצמה על נאום האוסקר שלה מהשנה הקודמת, אז מיררה בבכי מהתרגשות. לפני שנתיים היתה זו סנדרה בולוק, שזכתה בראזי על "הכל אודות סטיב" 24 שעות לפני שזכתה באוסקר על "הזדמנות שנייה" וקפצה לבקר. "זה היה לגמרי מקרי שהיא היתה מועמדת בשני הטקסים ערב אחרי ערב", אומר וילסון, "והיא הודיעה מראש בעיתונות שאם היא תזכה בשניהם היא תדאג להגיע לקבל את הפרס בשניהם". ואכן כך היה.
"אני יכול להודות שההצהרה הזאת שלה בהחלט שיחקה לתוך תהליך ההצבעה במועמדות שלה, אפילו שהיתה לה תחרות קשה ממייגן פוקס על "רובוטריקים". היא הגיעה לטקס שלנו מאוד משועשעת וטענה שנוכח נתוני ההכנסות הדלות של "הכל אודות סטיב", היא משוכנעת שהבוחרים בכלל לא צפו בסרט שלה ולכן חילקה לכולם עותקי די.וי.די שלו ואמרה שהיא תיתן הזדמנות למצביעים לחזור בהם, במידה ויווכחו לראות שהמשחק שלה לא כזה נורא. זה היה מאוד מצחיק. ואגב, היא המשיכה להחזיק בפרס".
וגם האלי ברי שיתפה איתכם פעולה ברוח טובה.
"היא זכתה באוסקר על "מונסטר בול" בשנה שלפני כן ולמעשה הגיעה עם הפסלון שלה לראזי, ואחרי שהיא זכתה היא החזיקה ביד השניה את הפסלון שהענקנו לה. היא הפילה את כולם מהכסאות בנאום קורע מצחוק בן 8 דקות שנמצא בערוץ היוטיוב שלנו, מה שלא שודר במהדורות החדשות בגלל השפה הבוטה בה התבטאה. ודווקא בגלל אותה רוח ספורטיבית, היא כנראה לא תהיה מועמדת בעתיד. כולם אהבו אותה".
אתם נוטים להעניק פרסים לכאלה שהם לא בהכרח מריל סטריפ, בוא נאמר.
"יש לנו דפוסים חוזרים של מועמדים, של דוגמניות וכוכבי טלוויזיה שמנסים את מזלם על המסך הגדול או כוכבות פופ שמעמידות פנים שיש להן מושג במשחק. אחת המטרות הקבועות שלנו, סילבסטר סטאלון, שיש לו כבר עשרה פרסי ראזי, מאוד לא אוהב את מה שאנחנו עושים. אני לא יכול לספר בדיוק את הפרטים מטעמים משפטיים, אבל קיבלנו כבר הודעה ממנו בה הוא דורש שנפסיק ללעוג לו, כי בסופו של דבר הסרטים שלו רווחיים. אבל זה היה בסוף שנות ה-90, כשהוא זכה בפרס השחקן הגרוע של המאה. מאז פחות שומעים עליו".
אז אולי יש לכם יד בהעלמות שלו מהמסך?
"אני יודע שכשמדונה הודיעה שהיא לא מתכוונת לשחק בסרטים ולהתמקד מעתה בבימוי, היא ציינה אותנו בתור אלה שעזרו לה לקבל את ההחלטה. יש מי שיפרש את זה כשירות שלנו לציבור".
בעוד הקולנוע הישראלי זוכה להכרה עולמית בשנים האחרונות עם ארבע מועמדויות בחמש השנים האחרונות לנציגות שלנו בקטגוריית הסרט הזר באוסקר, בטקס פטל הזהב אין נוכחות של סרטים בינלאומיים, כנראה שמבחינתנו זה בעיקר לטובה. "הסיבה היחידה שאין לנו קטגוריה לסרט הזר הגרוע ביותר היא בגלל שאם הוא כזה איום הוא בכלל לא יופץ בארה"ב ואף אחד לא יידע במה מדובר", מסביר וילסון, "אבל עדיין לישראל יש נוכחות מאוד מכובדת בהיסטוריה של הראזי".
במי מדובר?
"מנחם גולן ויורם גלובוס, שהקימו את סרטי קאנון בשנות השמונים. הם סיפקו מלא סחורה בזמנו. בשלב מסוים בקריירה שלי אפילו עבדתי עבורם, מבלי שהם ידעו שאני אחראי לראזי. ובאותה תקופה הם הוציאו סרט בשם "אלקטריק בוגאלו", שהיה חיקוי זול של "פלאשדאנס", והייתי איתם כשהם החליטו על הפוסטר לקידום הסרט. היתה להם פורמולה קבועה בתגובות שלהם, אחד היה אומר "העיקר שיש שדיים יפים" והשני היה מוסיף "רגע, אבל למה אין בתמונה רובה?" וככה הם מכרו סרטים, גם כאלה על ריקודים".
הם גילו מתישהו שאתה האיש שעומד מאחורי הראזי?
"כן. אחד מהם מצא את זה משעשע והשני פיטר אותי במקום".
יש סיכוי שנראה את טקס פטל הזהב בגירסת הטלוויזיה, כקונטרה לטקס האמי למשל?
"פנו אלינו הרבה פעמים אבל העניין הוא שיש כל כך הרבה דרעק, מה שנקרא, בטלוויזיה. יש מאות ערוצים ומאות תכניות איומות. ועצם המחשבה של לשבת ולצפות בכל אלה, זה משהו שאני לא מאחל לאף אחד לחוות".
למי אתם הייתם מעניקים את הראזי? ספרו לנו בפייסבוק