"היכן שלא תהיה, לבי ימשיך לפעום", הבטיחה סליון דיון בשיר הנושא של "טיטאניק", ועשרות מיליונים נשבעו אמונים יחד איתה. בעשור וחצי שחלף מאז, מים רבים זרמו באוקיינוס, ספינות פאר חדשות טבעו, ונדמה היה כי גם השבועה הזו תשקע במצולות. אחרי הכל, לאור כל התמורות בעולם הקולנוע ובעולם בכלל, איך אפשר לצפות מאחד הלהיטים המאפיינים של שנות התשעים להתעלות מעל חוק ההתיישנות?
ההוצאה התלת-מימדית של שובר הקופות ההיסטרי, שמגיעה לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, מאפשרת לענות על השאלה. התשובה היא שגם במרחק הזמן, "טיטאניק" נותר במהותו חוויה מסעירה. המימד הנוסף לא באמת מוסיף דבר, אבל גם לא גורע, וההפצה המחודשת בעיקר מאפשרת לבחון בפרספקטיבה את המפעל הקולנועי של ג'יימס קמרון ולקבוע מעל כל ספק כי מדובר בקלאסיקה אמיתית.
יש לכך כמה גורמים, וכולם מתנקזים לסיבה גדולה אחת: בזיכרון הציבורי, הדימויים שנחרתו מן הסרט הם של ההתגפפויות השונות בין ליאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט, ובהתאם לכך הוא נתפס כדרמה רומנטית. אך "טיטאניק" הוא הרבה מעבר לזה, ו-194 הדקות שלו מכילות בהן עושר אמנותי נדיר.
בראש ובראשונה, ההפקה המגלומנית של קמרון היא סרט אסונות עוצר נשימה, המשחזר בצורה מרהיבה את מה שהיה ב-1912 כלי השיט המפואר אי פעם, ואז מתאר באופן סוחף, תרתי משמע, את ההתפרקות והשקיעה האומללה שנגרמו כתוצאה מהתנגשותו בקרחון. מעבר להישג הטכני, הקולנוען מיטיב גם לתאר את הגורמים האנושיים שעמדו מאחורי הקטסטרופה הזו. מתכנני הספינה, אנשי הצוות שלה ובעלי אינטרסים למיניהם שהיו עליה לקו ביוהרה מוגזמת, שאפתנות יתר וכן בתסמונת שנהוג לכנות בישראל "יהיה בסדר". על המזבח של כל אלה הם הקריבו את עצמם ועוד אלפים, ולימדו את העולם שיעור שלקחיו טרם נלמדו.
בכלל, קמרון משכיל למקם את העלילה בהקשר היסטורי מרתק. הספינה היתה סמל סטטוס של המעמד העליון, והוא משתמש בשקיעה שלה כדי לסמל את הדעיכה העומדת לבוא של המעמד הזה בעקבות המשבר הכלכלי בסוף שנות העשרים הבועה הפיננסית שבנו סביב עצמם היתה הרי שוות ערך לבלוף של הטיטאניק. הקולנוען עושה זאת באמצעות ניואנסים אנושיים דקים, ובכך מוכיח כי נוסף לשליטה שלו באמצעים קולנועיים גרנדיוזיים, יש בו גם רגישות מדוקדקת.
באחד הרגעים היפים בסרט, למשל, עומדת אמה הסנובית של הגיבורה להיכנס לסירת ההצלה ומבקשת לוודא לפני שתניח בה את ישבנה המטופח האם גם בה יישבו לפי החלוקה בין המחלקה הראשונה לזו הרגילה. גאוותה במעמדה, רגשי העליונות שלה כלפי אלה שמתחתיה וניתוקה מן הסביבה כה מוחלטים, עד שהיא לא מסוגלת להתנהג כאחד האדם גם כשחייה נתונים בסכנה ברורה ומיידית. ההתנגשות בקרחון היא גם העימות הראשון שלה ושל שכמותה עם המציאות, ומכאן והלאה העולם כבר לא יהיה אותו דבר.
העולם עתיד להשתנות לא רק בגלל שהתהפוכות הכלכליות יזעזעו את המעמד העליון, אלא גם בגלל שהמאה החדשה תביא לשינוי דרסטי לטובה במעמדה של האשה. גם על כך קמרון עומד היטב, ולמעשה יותר מכל, "טיטאניק" הוא סרט מעורר השראה על שחרור והעצמה נשית. גיבורתו רוז (ווינסלט) מתחילה אותו כנערה כנועה, לא יותר מאשר כלי משחק ברשת השיקולים הכלכליים של משפחתה ומאשר נתינה של ארוסה (בילי זיין). רק בעקבות המפגש על עם ג'ק (דיקפריו) הפרחח נטול הנורמות החברתיות שהשתחל לספינה במקרה, היא משתחררת מכבליה ויוצאת למערכה על זכויותיה.
מן הקרב הזה, יוצאת רוז כשידה על העליונה. זאת, הודות לכך שהיא מגלה יותר אומץ, תושייה ותבונה מכל הנוסעים בספינה. כך היא מצליחה לא רק לברוח מאחיזתה של משפחתה ושל בעלה לעתיד, אלא גם להתנהל בערב האסון בדרכה שלה, לחמוק בשלום אל הים מכלי השיט השוקע ואז לשרוד לילה שלם על מצוף. מרשים מכך, כפי שמגלה לנו האפילוג, אחרי כל זה, היא התעלמה מטראומות העבר ומן התכתיבים המגדריים והחברתיים ובנתה את עצמה כאשה חזקה ומשוחררת לחלוטין.
קמרון מרכיב כאן פסיפס אנושי עשיר ומעמיד אותו בפרספקטיבה היסטורית, ובסופו של דבר מתגלה כי גיבוריו הגבריים טבעו עם הספינה או מתו כמה שנים לאחר מכן, ואילו זו הנשית האריכה ימים ועשתה זאת בכבוד רב. כלומר, כפי שאורי קליין כתב פעם בעת שידור טלוויזיוני של הלהיט, הוא מציג את האשה כמנצחת הגדולה של המאה העשרים, ועוד בהתבססו על תבנית ז'אנר גברי בסדר הגודל של סרט האסונות. מאז "טיטאניק", לא נעשתה עוד יצירה כה החלטית על העצמה נשית, וגם לא קמה על המסך הגדול גיבורה מרשימה כמו רוז.
מעבר לכל זה, מובן שיש ב"טיטאניק" גם מימד רומנטי מובהק, וסיפור האהבה בין רוז וג'ק נוגע בנימי הלב גם היום. זה קורה בעיקר בזכות הליהוק קשה לדמיין זאת היום, אבל התפקידים הראשיים כמעט הלכו לגווינת פאלטרו ומתיו מקונוהיי, ורק התעקשותו של קמרון מנעה את האסון.
תחת זאת, בחר הבמאי שני שחקנים שעוד לא היו אז כוכבים, אבל היתה להם האיכות הראויה לדמויות. ווינסלט הביאה לדמותה של רוז את מנת האצילות הדרושה אבל גם את מידת החספוס שהזדקקה לה. דיקפריו הקנה טוהר מלאכי לג'ק, מעין פיתוח מודרני של מיתוס האביר על הסוס הלבן, והפך אותו לאות ומופת של נעורים נצחיים. החיבור בין הפלוסים הוליד ניצוץ חשמלי כביר, שקמרון השתמש בו כדי ליצור כמה רגעים קולנועיים מושלמים: הסצינה המפורסמת שבה ג'ק עומד עם רוז על הסיפון וזועק "אני מלך העולם", זו שבה הוא מצייר אותה בעירום ומובן שגם המימוש הראשון והאחרון של אהבתם. יפה מכל היא הפנטזיה שבה מדמיינת הגיבורה כיצד הקשר ביניהם היה יכול להיראות בעולם אידיאלי.
עיצוב האידאה הזו חושף כי עמוק בלבו, קמרון הוא פיוטי ורומנטיקן לא פחות מנערה שיושבת תחת עץ וקוראת ג'יין אוסטין, וזוהי דוגמה הממחישה את הסתירה באישיותו. מצד אחד, מדובר במאצ'ו שצולל בעצמו לקרקעית האוקיינוס ומפיק סרטים כוחניים עתירי אקשן ואפקטים, ומצד אחר הוא נפש עדינה המתארת בהרבה רכות, חסד ואהבה קשרים בין בני אדם. נוסף לכך, הוא בו בזמן מגלומן המרים בשחצנות אדירה פרויקטים רחבי היקף, וקולנוען המזהיר בסרטיו מפני המחיר של האמביציה האנושית.
הסתירות הללו הופכות את קמרון לאחד הקולנוענים האמריקאים המרתקים בדורו. נוסף לכך, זהו גם הבמאי שמיטיב יותר מכל לשים אצבע על הדופק ולהבין את רוח הזמן, ולכן זה לא פלא כי דווקא הוא שולט בלעדית בכיפת ההצלחות הקולנועית של השנים האחרונות קודם עם "טיטאניק", שהיה בזמנו הסרט המכניס אי פעם, ואז עם "אווטאר", שעקף לפני שנתיים את הלהיט משנות התשעים בטבלת שוברי הקופות הגדולים של כל הזמנים.
הרי לו נעשה "טיטאניק" כעת, סביר להניח כי הישגיו הקופתיים היו פחותים בהרבה, שכן לקלאסיות ולסנטימנטליות כבר אין מקום בקולנוע של ימינו. סטיבן שפילברג, הערני פחות מקמרון, לא הבין זאת ולכן התרסק השנה עם "סוס מלחמה". קמרון הביא את הסרט לעולם בדיוק בזמן הנכון, רגע לפני שהתמימות הקולנועית שקעה במצולת והתחלפה במודעות עצמית, ציניות ואירוניה תכונות שאין כאן ולו גרם מהם.
הצפייה ב"טיטאניק", אם כך, היא מעין התענגות על קפסולת זמן שנמשתה מן הים, ולכן אפשר ליהנות ממנו רק אם חוזרים בזמן במלוא מובן המילה גם למצב התודעתי שבו היינו בשנת הפצתו. אמנם רק עשור וחצי עברו מאז הפקתו, ובכל זאת המפגש המחודש עמו מחייב את ההסתגלות שדורשות קלאסיקות ותיקות יותר בסדר הגודל של "דוקטור ז'יוואגו" ו"חלף עם הרוח".
היום כבר עושים בדיחה מכל דבר, ולכן רק מתבקש להעביר גם דאחקות על סממן נוסטלגי כה מובהק, אבל זה יהיה עוול לפרויקט כה מושקע, מיומן, חכם והומני. "טיטאניק" ראוי לכך שנקיים את השבועה בשיר הנושא שלו, ולו רק למשך שלוש שעות ורבע. תנו את לבכם, ובתמורה הוא יגרום לו לפעום כפי שלא פעם כבר מזמן.
"טיטאניק": איפה ומתי רואים?
"טיטאניק" בתלת מימד: ג'יימס קמרון מדבר
"טיטאניק": בואו להעלות זיכרונות ולהחליף חוויות סביב הסרט בפייסבוק שלנו