"באטלשיפ": ריהאנה עוברת לקולנוע - האם תגמור כמו בריטני או שר?

סרט האסונות עתיר התקציב והאפקטים "באטלשיפ" יגיע כאן לאקרנים בסוף השבוע הקרוב ויציג בצוות השחקנים שלו את החשודים הרגילים של מוצרי פעולה הוליוודיים – ליאם ניסן, למשל. אך בצדם, אפשר יהיה למצוא גם שם מפתיע: לא אחרת מאשר ריהאנה, האלילה המוזיקלית המנסה את כוחה גם במסך הגדול, ועוד עושה זאת כחיילת לוחמנית במיוחד בצי האמריקאי.

בכך מצטרפת ריהאנה לגל מחודש של מוזיקאיות הפוצחות בקריירה קולנועית – במהלך הקיץ, למשל, נוכל לראות גם את מרי ג'יי. בלייג' במיוזיקל עתיר הכוכבים "רוק לנצח" ואז ב"נינה", הדרמה הביוגרפית על חייה של נינה סימון.

לקראת כל אלה, זו ההזדמנות להסתכל אחורה ולבדוק מה קרה למי שניסה לשלב בין קריירה מוזיקלית וקולנועית. הרשימה מתחלקת לכאלה שהצליחו בכך, כאלה שנכשלו וכאלה שעדיין מרחף סימן שאלה סביב עתידם במסך הגדול. לשם מיקוד, ההתייחסות היא רק לאמריקאיות ורק לכאלה שגם בשנים האחרונות אפשר היה לראות אותן על הבד – לכן לא תמצאו כאן את קיילי מינו ואת דבי הארי, למשל.

בניגוד לארבע הזמרות-שחקניות שיגיעו אחריה בקטגוריה הזו, הקריירה הקולנועית של אלישיה קיז לא היתה מביכה בשום צורה. עם זאת, אי אפשר למצוא בה שיאים יוצאי דופן, ולפחות עד עתה היא גם לא התקדמה לשום מקום.

קיז, שעוד כילדה הופיעה ב"משפחת קוסבי", חזרה למסך לאחר שגשוגה כמוזיקאית ב-2006 עת הופיעה במותחן הפעולה "לחסל את האס" – דוגמה נדירה לסרט קולנוע שההמשכון שלו הופץ ישירות למסך הקטן, ובכל זאת היה טוב ממנו.

לאחר מכן הופיעה קיז בצד סקרלט ג'והנסון ב"יומני האומנת" (2007), קומדיית אינדי מעוררת ציפיות שהוגדרה במידה רבה של צדק כתאונת רכבת מצערת. שנה מאוחר יותר הגיע הפרק השלישי והאחרון בינתיים במסלולה הקולנועי. מדובר היה ב"החיים הסודיים של הדבורים", דרמה יפה דווקא שבה הופיעה בצד שתי זמרות אפרו-אמריקאיות נוספות שהפכו קודם לכן לשחקניות, אך במידה רבה יותר של הצלחה – ג'ניפר הדסון וקווין לטיפה. זו ההופעה הטובה בקריירה הקולנועית הקצרה של קיז, אך גם כיוון שהסרט לא נהנה מתהודה רבה, היא לא מינפה אותה לתפקידים נוספים, ומאז נעדרה מן המסך הגדול.

בשנת הפצת "החיים הסודיים של הדבורים" הקליטה קיז עם ג'ק ווייט את שיר הנושא ל"קוואנטום של נחמה", והביצוע שלהם התגלה כאחד מן הטובים בהיסטוריה העכשווית של סדרת ג'יימס בונד. כך הוכח שאולי מקומה הטבעי הוא בכל זאת מאחורי המיקרופון, ולא בקדמת הבמה הקולנועית.

היום כבר קשה לזכור זאת, אבל באמצע העשור הקודם, לאחר צאת ארבעת אלבומיה הראשונים, המחשבה היתה שג'סיקה סימפסון תצליח להפוך לכוכבנית הוליוודית מן השורה. היה ברור שלא תזכה בדקל הזהב, אבל התעוררה תקווה שתמלא היטב את משבצת הבלונדינית בקומדיות ובסרטי פעולה – בקיצור, תהפוך לקמרון דיאז החדשה.

ההתחלה עוד היתה סבירה: סימפסון כיכבה בקומדיית הפעולה המהנה "הדיוקס קורעים את הזארד", שמן הסתם לא נשאה חן בעיני המבקרים, אבל לא נכשלה קופתית. אך מכאן והלאה, הקריירה שלה ישרה קו עם זו של פריס הילטון, בלונדינית טראשית נוספת שניסתה את כוחה בהוליווד. בהתאם לזאת, בין 2006 ל-2008 היא כיכבה ב"סופר בלונדינית", "בלונדינית בעיר הגדולה" ו"ד.צ. הוליווד", שלושה סרטים שרק מן התרגומים שלהם לעברית אפשר לעמוד על טיבם.

הלפני-אחרון שבאלה שבר שיאים קופתיים שלילים, והשכיל להרוויח שבעת אלפים דולר בלבד בשמונה האולמות שבהם הוקרן בארצות הברית. האחרון שבהם אף נגנז באמריקה וברוב העולם, והופץ מסחרית רק במדינות לא מפותחות בסדר הגודל של בולגריה וישראל, מה שהמית בטרם עת את הקריירה הקולנועית של סימפסון.

ועתה הגענו לתותחיות הכבדות: שלוש זמרות שהמעבר שלהן למסך הגדול הסתכם בסרט אחד בלבד. הראשונה שבהן היא כמובן בריטני ספירס, שב-2002 ניסתה להרחיב את הקונצרן שלה לשדה הקולנועי וכיכבה בדרמת ההתבגרות "קרוסרודס".

התוצאה היתה לא רעה בכלל – אפילו אורי קליין הודה בכך.

אך ספירס נפלה בדיוק לתקופת הזמן שבה התקשורת והקהל החלו לארוב לכוכבניות, לצפות למעידתן ולנפח כל כישלון שלהן, ופרסי הראזי החלו לתפוס טרמפ יח"צני על ידועניות מסוגה. כתוצאה מכך, "קרוסרודס" ספג מטח אש לא מוצדק מן התקשורת ומן הציבור, וכיבד את הכוכבת שלו בפטל זהב חסר היגיון. כל אלה גם כיבו את האמביציה הקולנועית של המוזיקאית.

במקרה של קלי קלרקסון, הביקורת על תפקודה הקולנועי היתה לגיטימית יותר: "מג'סטין לקלי" (2003), סרט הקולנוע הארוך היחיד בכיכובה, אכן היה תמוה למדי, וממשיך לעורר תמיהה גם עתה.

פצעי הכישלון הקופתי שלו אולי כבר נרפאו מזמן, אבל הוא נצרב בהיסטוריה לאחר שקיבל את פרס הראזי למיוזיקל הגרוע ב-25 שנות קיומו הראשונות של הטקס, וגם עד עתה מככב ברשימת הביזיונות הקולנועיים הגדולים אי פעם לפי גולשי IMDB.

מובן שהיה קשה להתאושש מחרפה כזאת, וקלרקסון אכן לא כיכבה בסרט נוסף. תזמון המפלה שלה יחד עם זו של ספירס, הרחיקה מוזיקאיות נוספות מסוגן מן המסך הגדול עד השנים האחרונות.

בניגוד לשתי הקודמות, ניסיון הפריצה הקולנועי של כריסטינה אגילרה טרי ולכן גם הכי רלוונטי לריהאנה – "בורלסק", הסרט הראשון בכיכובה, הגיע לאקרנים רק בשנה שעברה.

דרמה מוזיקלית זו לא היתה נלעגת כפי שטענו רבים – היא סתם היתה סתמית, ובהתאם לכך, אף מלהק או במאי לא רץ בעקבותיה להניח תסריטים במפתן דלתה של אגילרה. לאור זאת והעובדה שהיא עסוקה בשלל מיזמים אחרים, סרטה השני לא נראה באופק, ו"בורלסק" נותר כרגע אפיזודה ותו לא: בדיוק הדבר שריהאנה תרצה להימנע ממנו.

עד סוף העשור הקודם, מריה קארי היתה אמורה לזכות במקום של כבוד בקטגוריה הקודמת בצד ספירס וקלרקסון – "כל מה שנוצץ", הסרט הארוך היחיד בכיכובה, ספג קיתונות של בוז, וכמיטב המסורת של פירמת המוזיקאיות-שחקניות הכושלות, גם זיכה אותה בראזי. אך אז הגיע לי דניאלס ב-2009, והעניק לה ב"פרשס", הדרמה המהוללת פרי עטו, תפקיד דרמטי עם אופי, בדיוק מהסוג שמשנה לשחקניות קריירות.

הופעה זו הלבינה במעט את הכתם של "כל מה שנוצץ". חשוב מכך, היא עוררה תקווה שקארי תצליח להמציא את עצמה מחדש כשחקנית קולנוע, ובדיוק כפי שקרביץ מינף את הופעתו ב"פרשס" לשם תפקיד מוצלח בלהיט הענק "משחקי הרעב", גם היא תשתמש בה כמקפצה להופעות עם נפח גדול יותר בסרטים מצליחים עוד יותר.

"פלונטר" לא רק הוכיח בשנה שעברה כי דיסני יכולה להסתדר בלי פיקסאר והחזיר לאופנה סרטי אנימציה על נסיכות, אלא גם הפיח דם חדש בקריירה הקולנועית של המדבבת הראשית שבו, מנדי מור.

כך קיבלנו תהפוכה נוספת בגורלה של הזמרת-שחקנית, שבתחילה עברה למסך הגדול בהצלחה וכיכבה בין השאר בלהיט המלודרמטי "סיפור אהבה בלתי נשכח" (2002), אבל אז החלה להידרדר בהדרגה ובשיא השפל מצאה עצמה מככבת בצמד קומדיות רומנטיות ביזאריות למדי – "רישיון לחתונה" ו"אמרתי לך" (שניהם מ-2007). גם אחרי "פלונטר" כיכבה מור בכמה סרטים נידחים, אבל ההצלחה שלו הותירה תקווה שבסיכומו של דבר הקריירה שלה תקבל את הציון "עובר" – אם לא כשחקנית, לפחות כמדבבת.

הקריירה של לופז נעה כמטוטלת: התחלה זוהרת בין שלהי שנות התשעים לאמצע העשור הקודם, שבה שילבה הופעה בסרטים מצליחים כלכלית בסדר הגודל של "אנקונדה" ו"רכבת הכסף" ויצירות מוערכות עד מאוד מסוגן של "תא קטלני" ו"רומן לא חוקי", וגם ביססה את מעמדה בתור כוכבת קומדיות רומנטיות הודות ל"יפה במנהטן" ו"מארגנת החתונות".

אך אז הגיעו "Gigly" (בשנת 2003) ו"ג'רזי גירל" (2004), שני שיתופי הפעולה שלה עם בן אפלק שהפכו את שניהם, יחד ולחוד, לשניים מן הבדיחות הגדולות בתעשייה. בשנתיים-שלוש שלאחר מכן לופז עוד הספיקה לככב כמה סרטים חסרי משמעות, אך אז נכנסה להקפאה קולנועית ארוכה ויצאה ממנה רק לטובת "תוכנית גיבוי" (2010) הגרוע והכושל.

אז למה בכל זאת אולי עוד אפשר יהיה להגדיר את הקריירה הקולנועית של לופז כמוצלחת? כי בזכות הישגי העבר שלה, הצלחת מיזמיה החוץ-קולנועיים, אהדת הקהל כלפיה ובעיקר העובדה שאין כרגע מישהי בהוליווד המסוגלת למלא כה טוב את משבצת הלטינית הדשנה, האגרסיבית ובכל זאת מעוררות ההזדהות, היא עדיין נחשבת לשם מושך ומבוקש בתעשייה. בהתאם לכך, בקיץ הקרוב תהיה חלק מגלקטיקוס הקומדיה הרומנטית "למה לצפות כשאתם מצפים?", תתרום את קולה לשובר הקופות הבטוח "עידן הקרח 4" ותוכיח שג'ני מהבלוק עדיין יודעת לעשות בלוקבסטרים.

מצד אחד, סרטים גרועים של מדונה הם כבר תת-ז'אנר בפני עצמו, עם קאנון מרשים שכולל פנינים בסדר הגודל של "הפתעה בשנחאי" (1986), "בגוף ההוכחות" (1993) ו"סחף חושים" (2002) – כולם גילטי פלז'ר מהסוג שרק היא מסוגלת לייצר. נוסף לכך, גם שני הסרטים שביימה, "W.E" האחרון שבהם, לא זכו בהצלחה בלשון המעטה.

אך מצד אחר, היא גם הנפיקה הופעות משובחות בהצלחות אמנותיות ומסחריות בסדר הגודל של "דיק טרייסי" (1990) ו"ליגה משלהן" (1992) וקיבלה גלובוס זהב על "אוויטה" (1996), כך שגם אם יש כאלה שירצו להציג זאת אחרת, הקריירה הקולנועית שלה רחוקה מלהיות כישלון מוחלט. נוסף לזאת, הרי ש"W.E" הוכיח כי בכל זאת קיים בה ניצוץ של חזון וכישרון כבמאית, כך שאפשר להאמין כי הוא עוד תעשה קפיצת מדרגה מכרעת.

בפרופיל שלה, זו המוזיקאית-שחקנית שמקבילה יותר מכל אחת אחרת לריהאנה, ואלה לא חדשות טובות לכוכבת "באטלשיפ".

אמנם המסלול של ביונסה התחיל היטב, בין השאר עם הופעות בשובר הקופות "אוסטין פאוארס: גולדממבר" (2002) וב"נערות החלומות" (2006) עטור הפרסים, אך אז חלה הידרדרות שהסתיימה בתפקיד חיוור ב"אובססיבית" (2009), מותחן סוג ב' עתיר זימה שנרשם נכון לעכשיו כהופעתה האחרונה במסך הגדול.

חמור מכך, ביונסה כבר קיבלה את ההזדמנות שלה להותיר חותם בסרט שיביא לה לכל הפחות מועמדות לאוסקר – ופיספסה אותה. זה קרה ב"קדילק רקורדס" (2008), הדרמה המוזיקלית התקופתית שבה גילמה את דמותה של אטה ג'יימס. היא עשתה זאת בצורה לא מספקת, וגם הסרט לא היה טוב, כך שהרכבת המשיכה לדהור והזמרת נותרה בתחנה.

ולסיכום, הגענו לזמרות שריהאנה יכולה לשאת אליהן את עיניה. קודם כל, וויטני יוסטון. אמנם עד מותה הופצו רק שלושה סרטים בהפצתה, אבל אף אחד מהם לא כשל במיוחד, ואחד מהם הוא ככל הנראה הלהיט הגדול ביותר בכיכובה של זמרת – "שומר הראש" כמובן.

בקיץ הקרוב יגיע לאקרנים גם "ספרקל" בכיכובה של יוסטון, שלאור הנסיבות ותהיה אשר תהיה איכותו, הפצתו ודאי תהפוך לאירוע ותדגיש מחדש את כוח המשיכה הקולנועי של הזמרת-שחקנית.

הסרטים האחרונים של לטיפה, ובראשם "Joyful Noise" הטרי שבו שיתפה פעולה עם דולי פרטון, לא היו להיטים עטורי פרסים בלשון המעטה. אך גם זה לא משנה את העבודה שהמוזיקאית נכנסה לקולנוע ברגל ימין בסוף שנות התשעים, ובנתה לעצמה בהמשך קריירה יפה – עם מועמדות לאוסקר על "שיקגו" (2002), הופעות בלהיטים בסדר הגודל של "מפרקים את הבית" (2003), "היירספריי" (2007) ו"יום האהבה" (2010), וגם עבודת דיבוב בשני הפרקים האחרונים של "עידן הקרח".

בקיץ הקרוב נשמע אותה תורמת את קולה גם בפרק הרביעי של סדרת האנימציה המצליחה, ובכך מוסיפה עוד כמה מאות מיליוני דולרים למאזן ההכנסות של עבודותיה. חשוב מכך, לטיפה גם הצליחה לבנות לעצמה פרסונה קולנועית, של אשה אסרטיבית ודעתנית עם אופי חזק ונוכחות, וזה משהו שכל מי שמשתלב במסך הזהב, יהיה אשר יהיה הרקע שלו, חפץ לעשות.

שלא כמו לטיפה, הדסון לא היתה רק מועמדת לאוסקר על הופעה במיוזיקל – אלא גם זכתה בו. זה קרה ב-2007, עת קיבלה את הפרס על הופעתה ב"נערות החלומות" וריגשה מיליוני אמריקאים שלבם נצבט למראה הצעירה האפרו-אמריקאית השמנמנה שלא הצליחה לנצח ב"אמריקן איידול", אבל כן השכילה לזכות בפרס החשוב בעולם הקולנוע.

השנה הדסון ניסתה להביא לעצמו פרסים נוספים הודות הופעתה כוויני מנדלה בדרמה "Winnie". אף שהניסיון לא צלח, הקריירה שלה עדיין שומרת על מומנטום. בין השאר, כיכבה השנה בלהיט המפתיע "קרועים על כל הראש".
כך או כך, הרזומה הקולנועי של הדסון ודאי מרשים יותר מזה של פנטזיה ברינו, שגברה עליה בזמנו ב"אמריקן איידול" והיתה השראה לסרט טלוויזיה על סיפורה, אך לא יותר מכך.

ולסיום הגענו למי שהן ללא עוררין הדיוות הגדולות של עולם השחקניות-מוזיקאיות (אם לא מחשיבים את ברברה סטרייסנד, שהיא קטגוריה בפני עצמה – לא רק בעולם הזה, אלא בכלל בין הנשים בהוליווד).

ראשית כל, דולי פרטון. אמנם "Joyful Noise" לא הצליח, ויש לה ברזומה גם את "ריינסטון" (1984) המשונה שבו זימרה, מכל האנשים בעולם, דווקא בצד סילבסטר סטאלון, אבל היא נהנית גם מקאנון שאין כמעט לאף מוזיקאית-שחקנית אחרת.

לפרטון לא היו כמעט כישלונות, וכן היה לה את הרצף של "מתשע עד חמש", "בית הזונות הקטן הכי טוב בטקסס" ו"מגנוליות מפלדה". כולם סרטים מצליחים מבחינה אמנותית ו/או מסחרית שבהם לא סתם שיחקה, אלא ממש הכתיבה את אופי הדמות שלה ולפעמים גם את זה של היצירה כולה.

לאחרונה דיבבה פרטון גם בלהיט "נומיאו ויוליה" וזה היה עוד בונוס קטן לקריירה קולנועיות שלא היתה מושלמת, אבל רוב המוזיקאיות היו חותמות עליה כרגע בעיניים עצומות.

כמו פרטון, גם שר כבר מזמן לא היתה חתומה על סרט מצליח באיזושהי רמה ואף שיחקה לא מכבר במפח נפש קופתי ואמנותי – אותו "בורלסק" בצד כריסטינה אגילרה. אך כל זה לא משנה את העובדה שהפילמוגרפיה שלה עמוסה ומרשימה בכל קנה מידה, בלי קשר לרקע המוזיקלי שלה.

אחרי הכל, יש לשר בכיס אוסקר על "מוכת ירח" (1987), והופעות מרשימות בעוד כמה סרטי פולחן - למשל "מסיכה" (1985), "המכשפות מאיסטוויק" (1987) ו"בתולות הים" (1990). היא לקחה על עצמה בהצלחה תפקידים רציניים בדרמות כבדות ראש מסוגן של "סילקווד" (1983) ו"חשוד" (1987), וחובבי האתגרים נהנו מתפקידיה ב"תקועים לנצח" (2003) וב"שומר גן החיות" (2011) יוצאי הדופן והלא מוערכים דיו. אם כל זה לא מספיק, היא גם הופיעה בתפקיד עצמה ב"השחקן" (1992) ו"משהו ללבוש" (1994) של רוברט אלטמן, ובכך המחישה שוב שהצליחה להפוך את עצמה לשם הוליוודי לכל דבר.

כרגע יהיה יומרני מבחינתה של ריהאנה לשאוף למעמד שהיה לשר. זה יהיה יפה אם היא בסיכומו של דבר היא תגיע לחצי ממה שהיא עשתה.

"באטלשיפ" - האם אתם מהמרים על ריהאנה או נגדה? שתפו אותנו בפייסבוק