בשעה שטובי הכוכבים בהוליווד מתגייסים בחודשים האחרונים כדי להבטיח את בחירתו מחדש של ברק אובמה, בראד פיט הציג אמש בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן ביקורת חריפה על הנשיא המכהן. הוא עשה זאת ב"להרוג אותם ברכות", מותחן אפל פרי עטו של אנדרו דומיניק, בו הוא מגלם רוצח שכיר מיומן היוצא לטפל בפרשה קטנה שיצאה משליטה, ובשלב מסוים מתברר כי המשמעויות שלה יכולות להשליך גם על הזירה הלאומית.
לא היה שום דבר אישי במתקפה הזו: אף שהסרט מזכיר ואף מציג את אובמה במספר הזדמנויות, הביקורת שלו אינה דווקא על אליל הליברלים כי אם על הממשל האמריקאי לאורך השנים, מכל הצדדים של המפה הפוליטית. הוא אף לועג למי שנחשב אישיות נערצת בהרבה מן הנשיא הנוכחי ובכלל אחת האגדות הגדולות של הציבוריות הלאומית תומס ג'פרסון. הבעיה של "להרוג אותם ברכות" אינה עם איש ממשל זה או אחר: כולם אותו דבר מבחינתו, ובסופו של דבר מתיישרים עם השיטה. לפיכך, הבעיה היא השיטה הקפיטליסטית עצמה והדומיננטיות שלה בחברה המקומית.
אם כך, בדומה לסרטי ז'אנר רבים אחרים בעבר, גם "להרוג אותם ברכות" מקביל את העולם המחתרתי, האפל והרצחני המתנהל בשוליים של אמריקה למוסדות הלגיטימיים לכאורה שמנהלים את המדינה, ועושה כך כדי לומר דבר פשוט. לפיו, הכל באמריקה הוא ביזנס, ואין בה שום ערבות הדדית, כך שכל אחד צריך לדאוג לעצמו, בכל מחיר.
ההבדל הוא ש"הורג אותם ברכות" אומר את הדברים הללו בצורה בוטה הרבה יותר מהסרטים שקדמו לו. דמות הזאב הבודד שמגלם כאן פיט מזכירה את זו שריאן גוסלינג שיחקה בשנה שעברה ב"דרייב", אך בניגוד אליה, היא מרבה לפתוח את פיה, והוא מלוכלך, חריף וישיר. השאלה היא רק אם לא עדיף לתת לאמירות כאלו לנבוט מתחת לפני השטח, במקום להאכיל בהן את הצופה בכפית.
כך או כך, החתרנות של הסרט צפויה להפוך אותו לאחד המוצרים ההוליוודים המדוברים של השנה הקרובה. הוא יהיה כזה גם הודות למשחק המבריק כתמיד של בראד פיט, שאולי יקבל עליו מועמדות שנייה ברציפות לאוסקר, ולתצוגות הטובות של שחקני המשנה בצדו. בין השאר ריצ'רד ג'נקינס מוסיף נופך אבסורדי כמתווך בין המטרות לקורבנות שמבולבל בעצמו משרשרת הפיתולים של העלילה, וג'יימס גנדולפיני מצוין כמחסל שאיבד כל רצון לחיות או להמית.
נוסף לכך, הסרט מתהדר גם בעבודת הבימוי רבת הכישרון והיצירתיות של אנדרו דומיניק. הקולנוען הניו-זילנדי משלב כאן בין הברוטליות של עבודת ביכוריו, "צ'ופר", והפיוטיות של שיתוף הפעולה הקודם שלו עם פיט, המערבון "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". הודות לשילוב הזה, "להרוג אותם ברכות" כולל בין השאר סצינת חיסול אחת שבוודאי תיכנס בסוף השנה לרשימת הרגעים הקולנועיים הגדולים של 2012.
היו מבקרים שצייצו כי "להרוג אותם ברכות" הוא לא פחות מ"סרט אמריקאי גדול", כזה שעומד בשורה אחת עם "ארץ קשוחה", והיו שכתבו כי הוא מביא סוף כל סוף את החוכמה של "הסמויה" ו"הסופרנוס" למסך הגדול. לאור כל המחמאות הללו, נראה כי כמו "דרייב" בשנה שעברה, גם המותחן האפל הזה מוכיח כי קאן עדיין מקפידה לשמש חלון ראווה למוצרים הז'אנרים ההוליוודיים המבריקים של כל שנה ושנה.
נוכחותו של פיט עוררה התלהבות לא רק אצל המבקרים אלא גם בקרב מאות הנערות שהתאספו בקאן סביב השטיח האדום לרגל הגאלה החגיגית של הסרט, וברגע שהשחקן הפציע כדי לפסוע עליו, השמיעו צווחת היסטריה שנשמעו למרחקים.
מטבע הדברים, הכוכב ריכז גם את מירב תשומת הלב במסיבת העיתונאים הרשמית של הסרט. באופן מפתיע הוא שיתף פעולה עם העיתונאים החטטנים במקום, שהתעלמו מן הבקשה להציג שאלות אמנותיות בלבד וחרגו מן האיסור לעסוק ברכילות. בהתאם לכך, בשעה שנדרש לדון בתאריך חתונתו עם אנג'לינה ג'ולי, פיט לא סירב לענות על הקושיה כמתבקש, אלא הגיב כי "התארסנו כי זה נראה לנו הדבר הנכון לעשות, אבל באמת שעוד אין לנו תאריך. מה שלא יהיה, אני מקווה שעד שנקבע אחד, יתירו בארצות הברית גם נישואים בין זוג בני אותו מין, כדי שלא רק אנחנו נוכל להתחתן, אלא כל מי שירצה בכך".
פיט שימח את הכתבים הסקרנים גם בשעה שהצהיר כי היה שמח לשוב ולשחק בצדה של ג'ולי, ואף חשף מדוע לא הגיעה עמו לריביירה מפני שהיא עסוקה בהכנות לצילומי סרטה החדש. נוסף לזאת, השחקן ריגש גם את הצמחוניים המעטים בעיר הקרניבורית. בעת שנשאל אם היה לו קשה להתמודד עם הברוטליות שבסרט, ענה ש"להרוג אותם ברכות" אלים עד מאוד כיוון שגם העולם כזה, וכדוגמה לברבריות של קיומנו נתן את תעשיית הבשר והציד, ואף אמר כי כל מי שאוכל המבורגר חווה בעצמו את שפיכות הדמים של המציאות.
כיוון שהפסטיבל אוהב להדגיש את השילוב שמתקיים בו בין מסחריות והרפתקנות, לאחר החגיגה סביב הכוכב ההוליוודי הגיעה הקרנת הבכורה של אחד הסרטים המאתגרים בתחרות הרשמית "הולי מוטורס" של ליאוס קאראקס ("הנאהבים מפריז"), היוצר הצרפתי המטורף שהיה אליל השוליים בין שנות השמונים לתחילת שנות התשעים, ואז נעלם פחות או יותר.
הקאמבק שלו לריבירייה התגלה כאחד מסרטיו הביזאריים עד כה, ובכלל אחת מן היצירות הקולנועיות המשונות שנראו. מיותר לפרט את העלילה, שכן אין באמת כזו, ומילים לא יצליחו לתאר את המתחולל על המסך. די לומר כי אנו חוזים ברצף של דוגמניות מדממות, קופים ביתיים, מכוניות מדברות ועוד חזיונות עוועים שונים ומשונים.
על הנייר כל זה נשמע מלבב, אך למרבה הצער, ככל שמתקדם הסרט הוא הופך לקשקוש מטופש ומשמים, לפחות בעיני צופה שחף מהשפעות כימיקליות. הבעיה אינה חלילה בעצם האוונגרדיות של "הולי מוטורס", כי אם בעובדה שמאחורי היומרה למתוח את כל הגבולות, מסתתרות פרובקציות זולות וחסרות עוקץ. העובדה שבסיום ההקרנה נשמעו באולם מחיאות כפיים רמות שרק התגברו עם הופעת שמו של קאראקס בקרדיטים, בדיוק כפי שקרה שלשום בתום היומרה חסרת הכיסוי של אלן רנה, מלמדת כי קאן היתה ונותרה ממלכת הקולנוענים בעלי השם. כאן, תיאוריית האוטר היא עדיין דת, והסגידה לבמאים אהובים נמשכת גם כשהם מאכזבים, כי הריביירה היא הממלכה שלהם, ופה הם תמיד יהיו מה שהם היו פעם.
הצדיק היחידי בסדום היה ג'ונתן רומני, אחד המבקרים החשובים באיט הבריטי, שצייץ כי "הולי מוטורוס" הוא הסרט הכי מחפיר שהוקרן בקאן מאז "The Brown Bunny" של וינסנט גאלו מ-2003, שנחשב אחד הביזיונות ההיסטוריים הגדולים בתולדות התחרות. בהתאם למוזרות של "הולי מוטורס" משתתף בו צוות אקלקטי של שחקנים, ובו קיילי מינוג, המוסיפה עוד שם לשורת המוזיקאים שפוקדת את הריביירה בשבוע האחרון.
מן המולדת של המוזיקאית האוסטרלית הגיע לפסטיבל גם "The Sapphires". מדובר במעין גרסה אבוריג'ינית ל"נערות החלומות", שהוצגה מחוץ לתחרות הרשמית. כיוון שנרכשה להפצה בידי האחים ווינסטיין, נוצר סביבה דיבור כאחד הלהיטים המפתיעים של השנה, ואף נאמר עליה כי תהיה תשובת 2012 ל"הארטיסט" סרט קטן שהגיע משום מקום, והתחיל בקאן את המסלול שלו לתהילת עולם.
על מה המהומה? "The Sapphires" עוקב אחר ארבע אבוריג'יניות מחוננות מוזיקלית, הגדלות באוסטרליה של שנות השישים ומנסות להתעלות מעל תקרת הזכוכית של האפלייה הגזעית כדי לממש את כישרון. בתוך כך, הן מתעמתות כמובן עם שורה ארוכה של משברים אישיים ומקצועיים, ומגיעות עם המוזיקה שלהן עד שדה הקרב בווייטנאם.
הסרט מתמקם היטב בקונטקסט של התקופה בכלל ושל ההוויה האבוריג'ינית באותם ימים בפרט. זהו סיפור שכמעט ולא סופר בקולנוע המסחרי, ולכן הוא מעניין. עם זאת, כשלעצמה התוצאה לא מצליח לסחוף. בתור קומדיה מוזיקלית, אין בה מספיק מוזיקה, ומה שיש, לא טוב. נוסף לכך, לאף אחת מן השחקניות הראשיות אין די כריזמה כדי לסחוב את העסק על הכתפיים.
הנחמה היחידה מגיעה מצדו של כריס א'ודאוד, המצחיקול שפרץ כשוטר ב"מסיבת רווקות" וכאן ממשיך להקסים כאמרגן של הבנות שגם הופך, איך לא, לאהוב של אחת מהן.גם הוא לא משכיל להצדיק את הציפיות מ-"The Sapphires", ובכל זאת יש עיתוני תעשייה הממשיכים לחזות לסרט גדולות ונצורות. נחיה ונראה אם ועד כמה הם הגזימו.
פסטיבל קאן 2012: כל הדיווחים של אבנר שביט מהריביירה
פסטיבל קאן 2012: עוד דיווחים בפייסבוק שלנו