ווס אנדרסון הוא יוצר עם סגנון אישי, וזה עניין הרבה יותר יקר ערך ממה שאולי נהוג לחשוב. לא מעט יוצרים היו מתים שיהיה להם סגנון אישי, כי בחלק גדול מהמקרים סגנון אישי הוא סימן ליוצר חשוב, שיש לו משהו ייחודי לתרום לעולם. זה לא שהיעדרו של סגנון אישי מעיד בהכרח על היעדר חשיבות. עובדה יוצרים נחשבים ביותר כמו למשל קופולה, טריפו, ויסקונטי ופול תומאס אנדרסון לא היו זקוקים לסגנון אישי, כדי להיחשב לעילויים.
ועדיין, ברוב המקרים, יוצרים ששורדים בתודעה לאורך זמן הם כאלה שעצם אזכור שמם מעלה אצלנו עולם ייחודי של צבעים, טעמים וריחות, שרק הם יכולים לייצר, לדוגמה טרנטינו, היצ'קוק, אלמודובר, פליני וקובריק. ווס אנדרסון קורץ מהחומרים של האחרונים. מישהו שכל רגע בסרט שלו הוא מאה אחוז ווס אנדרסון.
הבעיה של ווס אנדרסון היא שלפעמים הווס אנדרסוניות יכולה להיות מעייפת. יש בה עומס, גם אם עומס מבריק. הצפייה ביצירותיו היא מאמץ חושי ואינטלקטואלי, ברמה שמונעת מהם להיות "פאן" טהור, ומצד שני המשקע הרגשי והרעיוני שהסרטים משאירים אצל הצופים הוא לא גדול. במילים אחרות, אנדרסון הוא יוצר שאי אפשר שלא להעריך את כשרונו המופלא ליצור עולמות קולנועיים ייחודיים, כפי שעשה ב"המירוץ לצמרת של מקס פישר", "משפחת טננבאום" ו"רכבת לדארג'ילינג".
אך לעיתים נשאלת השאלה עד כמה בסופו של דבר גדולה התרומה של העולמות האלה לנפשו ולמוחו של הצופה. זאת, מבלי לדבר על העובדה, שדווקא הייחודיות של העולמות שאנדרסון בורא בסרטיו, יוצרת בהדרגה תחושה מעיקה של חזרתיות ומעלה את השאלה הלא נעימה "האם לא מספיק לראות סרט אחד של ווס אנדרסון ולצאת ידי חובה?". ובכן, "ממלכת אור הירח", סרטו החדש של ווס אנדרסון, שפתח החודש את פסטיבל קאן, אולי לא פותר לגמרי את הסוגיה, אבל הוא מהווה צעד משמעותי בכיוון הנכון.
יתכן מאוד, שיכולתו של "ממלכת אור הירח" להיות משמעותי יותר מרוב סרטיו הקודמים של אנדרסון קשורה לבחירה אחת פשוטה ואפקטיבית שהוא עשה כאן: ליהוק של ילדים לתפקידים הראשיים. את הטיפוסים האקסצנטריים והמוקצנים שמובילים בדרך כלל את סיפוריו, בחר אנדרסון לדחוק הפעם לתפקידי משנה. שם תפגשו גם את ביל מאריי ואת ג'ייסון שוורצמן, המזוהים עם עולמו הקולנועי של אנדרסון, וגם כמה אורחים מיוחדים כמו ברוס וויליס, אדוארד נורטון, טילדה סווינטון, הרווי קייטל ופרנסס מקדורמנד. זהו יופי של קאסט, אך עם זאת, מרכז העניין בסרט הם ג'ארד גילמן וקארה היוורד בני ה- 12, שזוהי הופעתם הראשונה על המסך, והם ממלאים אותה בנוכחות טבעית וכובשת, שלא היינו רגילים לראות בסרטים הקודמים של אנדרסון.
גילמן וקארה הם סאם וסוזי, נער ונערה שלא כל-כך מסתדרים עם סביבתם הקרובה. הם נפגשים במקרה, מתאהבים ממבט ראשון, ובתום קשר של התכתבות, מתחילים לברוח ביחד מהעיר ולבנות את חייהם בטבע. אלא שהקהילה לא תתן להם לחמוק כל-כך בקלות, ועל כן משלחת מגוונת שכוללת שריף דהוי (וויליס), זוג עורכי דין (מאריי ומקדורמנד) וחבורה של צופים אלימים בהנהגתו של מדריך אידיאליסט (נורטון) יוצאת למרדף אחריהם.
כמו כל סרטיו של אנדרסון, "ממלכת אור הירח" הוא סרט מתחכם ועמוס ויזואלית, שדורש מאמץ מהצופים, אך מצד שני אינו צובר עומק פילוסופי ורגשי משמעותי. אלא שבמקרה הנוכחי, יש כאן גם סיפור מקורי ונוגע ללב על אהבה ראשונה, ודמויות שאפשר להזדהות איתן ולהאמין להן. על כן, בניגוד לרוב המקרים אצל אנדרסון, הצופים כן יוצאים מהאולם עם משקע רגשי ורעיוני משמעותי, מה שהופך את הסרט למוצלח ביותר.
"ממלכת אור הירח" - האם אתם ממעריצי ווס אנדרסון? ספרו לנו בפייסבוק