לפני שנתיים הגיע לאקרנים "פיראנה 3D", עיבוד תלת-מימדי לזוועתון הקומי משלהי שנות השבעים, והתגלה די במפתיע כאחד מסרטי האימה ההוליוודים הטובים של השנים האחרונות. הבמאי הצרפתי עתיר הכישרון אלכסנדר אז'ה הוכיח בו שצפרדעים שכמותו יכולים לצלוח בהצלחה את המעבר הטרנס-אטלנטי, והגיש מוצר נקי וקצבי, שהיה גם מהנה וגם מחודד שיניים.
"פיראנה 3D" הצטיין בעיקר ביכולתו להציג סצינות שפיכת דמים בקנה מידה המוני, ותיאר את מתקפת הדגים הקטלניים באופן שהיה בו הד ברור לדיווחים טלוויזיוניים מפיגועי טרור. למעשה, דווקא הזוועתון חסר היומרות שיקף טוב יותר מכל סרט אחר לפניו את הטראומה שנותרה בציבור כתוצאה מאותם פיגועים, מה שהפך אותו גם לחכם ורלוונטי.
למרות ואולי דווקא בגלל מעלותיו, "פיראנה 3D" לא היה לשובר קופות היסטרי, אבל הכניס מספיק כדי להבטיח המשכון, שהגיע עתה לבתי הקולנוע בארצות הברית וגם בישראל.
גם הפעם, כמו בפרק הקודם ובעצם כמו בכל סרט מפגעים ימיים שנעשה מאז המציא "מלתעות" את הז'אנר, העלילה מתארת כיצד יצורים עולים מן הים ותוקפים מתרחצים ובעיקר מתרחצות בעיירת חוף אמריקאית שאננה. במקרה זה, ההבטחה היא כי אותן נופשות יתהדרו בנתונים פיזיים מרשימים יותר ולכן יזדקקו למידות חזייה גדולות יותר, ומכאן שמו של הפרק החדש "פיראנה 3DD".
כבר מן הרגע הראשון שהצופה זוכה לשזוף את עיניו בקורבנות העתידיים של דגי הפיראנה, מתברר כי הבטחה זו אינה אלא חתול בשק, או נכון יותר לומר במקרה זה בלון מנופח. המידות כאן נותרו כשהיו ואולי אף קטנו, ובאופן כללי הסרט לא השתדרג לעומת קודמו, כי אם ירד ברמה או שתיים.
הסיבה הראשונה לכך היא שאז'ה יצא לשחות בחופים אחרים, והותיר את שרביט הבימוי בידי ג'ון גלאגר. אמנם מדובר בקולנוען מנוסה בז'אנר, גם אם יצר בעיקר סרטים שהלכו היישר לספריות הווידאו, אבל אין מה לעשות פשוט אין לו את הטאץ' שהיה לקודמו.
גלאגר מביים באנרגטיות, חינניות ובעיקר שמחת חיים וחוסר בושה את סצינות המאבק בין הקורבנות האנושיים והדגים האכזריים, אבל אלה נותרות ברמה נחותה למדי, כזו שהולמת צפייה בדי.וי.די או בערוצי הסרטים בשעות הקטנות של הלילה.
מעל הכל, הבמאי לא מפגין כאן את היכולת של אז'ה לקחת את מרחץ הדמים צעד אחד קדימה וליצור בו מעמדים שנחרתים בזיכרון ומבדלים את הסרט כולו מעשרות המוצרים הדומים מסוגו. ב"פיראנה 3D", למשל, היה רגע בלתי נשכח שבו שומר חופים בגילומו של וינג ריימס מפעיל תושייה קרת-רוח, ולאחר שנגוזו כל האפשרויות האחרות, יוצא להיאבק בדגים בעזרת מנוע של ספינת מירוץ. כאן, הדמות שמגלם ריימס חוזרת, אך הפעם אין לה שאר רוח, והיא מוצגת כבדיחה אחת גדולה ותו לא.
דבר זה מוביל אותנו לנקודה הבעייתית השנייה בסרט: השימוש העודף שלו בהומור עצמי. גם הפרק הקודם קרץ לצופים כל הזמן, אך עשה זאת באיפוק ובמינון נכון. כאן, הכל קורה בהתלהבות יתרה ובגודש מוגזם. סתם לדוגמה, במערכה הראשונה אנו פוגשים בדמות המדען המטורף שמגלם כריסטופר לויד, והיא מספרת לנו כי סרטון בכיכובה עקף ביוטיוב את שיא הצפיות של התינוק הצוחק עם השלשול.
זו בדיחה לא מצחיקה במיוחד, ובכל זאת לויד חוזר עליה פעמיים בהפרש של דקה. בהמשך יתגלה כי מדובר בדפוס קבוע בסרט, המבכר שוב ושוב להציג בדיחות ללא שיניים ואז לחזור עליהן בתדירות גבוהה. האפקט של כך פאתטי למדי, מה עוד שחלק מן הההלצות הללו משתייכות לאותה אסכולה פוסט-מודרניסטית המבקשת ללא הועיל למצוא בתרבות פופ טראשית נקודות ציון שיחזיקו פואנטה שלמה.
בהתאם לכך, כל המערכה האחרונה יושבת על כתפי דיוויד הסלהוף, המגלם כאן את עצמו, והבדיחה היא שאף כי כיכב ב"משמר המפרץ", מתברר כי הוא לא יודע לתפקד כמציל. הסרט לוחץ ולוחץ על הדאחקה החבוטה הזו כמו סועד נואש שמנסה לחלץ שאריות מבקבוק הקטשופ, אבל ההלצה לא מתיזה גיצים בפעם הראשונה ולכן מן הסתם גם לא בפעם השנייה.
אם מנכשים מ"פיראנה 3DD" את נסיונות השנינה, אזי אף שאינו מתעלה לרמה של קודמו, הוא בסך הכל סרט אימה סוג ב' או ג' עם קאסט נשי מספיק אטרקטיבי וסצינות מיתה מספיק מבחילות כדי להשביע את מאוויהם הבסיסיים של הצופים עתירי ההורמונים ובעלי הטעם הרע. אך למרבה האירוניה, ככל שהממד ההומוריסטי בו הולך ומתגבר, כך מידת הכיף בו הולכת ופוחתת.
כמו "ג'ק וג'יל", שניסה לפני כמה חודשים לעשות אותו טריק עם אל פצ'ינו, גם סרט זה מוכיח כי מוטב להוליווד להפסיק לבסס קומדיות על חשבונם של כוכבי עבר אם לא מדאגה לכבודם, לפחות מחרדה לאיכות התוצרים. הפעם, למשל, גם אם השם מבטיח את ההפך המוחלט, התוצאה מרשימה בסופו של דבר כמו ילדה הדוחפת נייר טואלט מגולגל לחולצתה. בהתאם לכך, במידה ויופק בה סרט המשך נוסף, נראה כי האבולוציה של הסדרה תתגלגל מ"פיראנה 3DD" ל"פיראנה ישר לדי.וי.די".
"פיראנה 3DD": איפה ומתי רואים?
"פריאנה 3DD": זה באמת מעניין מישהו? ספרו לנו בפייסבוק