צרפת נגד אנגליה: מלחמת העולם התרבותית

היריבות בין אנגליה לצרפת לא מתחילה, ולבטח שאינה נגמרת, על מגרש הכדורגל. פוליטית, הרבה לפני שצ'רצ'יל ודה גול נאבקו יחד בציר הרשע, הממלכות שקדמו לאומות המודרניות שאנו מכירים התבוססו במלחמת מאה השנים. תרבותית, מהמארסייז מול "God Save the Queen", דרך מגדל אייפל מול הביג בן ועד המקרון מול האינגליש קייק – משני צדי תעלת למאנש קמו להם שני עולמות תרבותיים שונים לחלוטין. לרגל משחק הפתיחה של נבחרות צרפת ואנגליה ביורו 2012, הנה עוד כמה קטגוריות תרבותיות בהן מתחרות היריבות ההיסטוריות. עכשיו הגיע תורכם לבחור צד.

יורו 2012: לאתר המיוחד של וואלה!

קרלה ברוני

לא מעט מהאנשים שהתאכזבו מהפסדו בבחירות של הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי, השמיעו אנחות אלו בשל ירידתה ממרכז הבמה של הגברת הראשונה לשעבר, מהנשים הסקסיות בעולם וגם אחלה מוזיקאית. קרלה ברוני היא בדיוק האישיות המלכותית הזו שמשדרת מספיק סקס אפיל כדי להיחשב מינית ומספיק ממלכתיות כדי להיות מנהיגה בעצמה. אפילו אותם מאוכזבים שמחו כי עכשיו, מחוץ לארמון האליזה, יש מצב שהיא אפילו תחזור להיות רווקה, או משהו.

קייט מידלטון/נאווה סילוורה

מה מטה את הכף לטובת הדוכסית? גזרת הדוגמנית, החיוך הכובש, אופנת אלכסנדר מקווין? לא. למאדאם סרקוזי יש גוף נהדר גם בגיל 43, חיוך מתוק מכל שוקולה ויש לה בארון הרבה שאנל ודיור. התשובה טמונה באקססורי. בעוד שהצרפתייה מסתובבת עם זעפני בעל פרצוף "לא מאמין שהפסדתי", קייט מידלטון זכתה ביהלום שבכתר, הנסיך וויליאם. השפיץ של הנעל, תקראו לזה.

פריז

לא סתם כל כך הרבה בריטים חצו בעבר את התעלה כדי לחפש השראה בפריז, ועדיין רבים מהם נוהגים לבוא אליה כדי למצוא אותה. היא הרי הרוויחה ביושר את התואר "עיר האורות": בלי ערפיח, אבל עם יופי בלתי רגיל שמשתרך מהמונמרטר למונפרנס, ומציע שורה ארוכה של מונומנטים ואטרקציות אבל בעיקר רוח רומנטית, כזו שמעודדת ליצור ולהשתחרר; כזו שגורמת לך להאמין כי אהבה, אמנות ואחווה הם באמת הערכים החשובים בעולם.

יש בפריז עוד שלל יתרונות שאין מקום לציין אותם, אבל חשוב לעמוד על העקרוני שבהם - הגודל שלה. בניגוד לכרך בסדר הגודל של לונדון, שבו בין שתי תחנות טיוב מפרידה לפחות חצי שעה הליכה, עיר האורות קומפקטית לחלוטין. באופן די מדהים יחסית להיותה מרכז העולם, אפשר אפילו לדלג בה מצד אחד לאחר ברגל, וזה כל כך כיף.

לונדון

לא צריך לתכנן טיול בלונדון, גם לא בהכרח להבין בדיוק היכן אתה עומד להיות. השפה ידידותית והאנשים מוכנים גם להסביר, המונומנטים פרושים כמניפה, הברים בכל מטר והקור, הפאקינג קור הזה שלופת לך את העצמות ואתה רק מרגיש איך האושר שלך צומח ביחס הפוך לטמפרטורה.

אריק קנטונה

צריך לראות כיצד אוהד מנצ'סטר יונייטד טיפוסי מתנהג כשהוא רק שומע את המילה אריק (סגול מתחת לאל"ף, כמובן), כדי להבין איך מדובר בצרפתי היחיד בעולם שגם שונאי צרפתים מסוגלים לאהוב. אלים, מופרע, גאון – קנטונה הראה לאנגלים בשטח שלהם איך עושים את זה נכון ונתן לכולם בעיטה בראש, תרתי משמע.

פול גאסקווין

מדוע הכוכב לשעבר של טוטנהאם ושל נבחרת אנגליה הוא אליל הכדורגל האולטימטיבי? כמובן שזה לא בגלל הכישרון שלו – אפילו במולדתו השלומיאלית נולדו רגליים מיומנות יותר. זה גם לא המזג החם שדואג להבהיר ליריבים שלו ושל אוהדיו כי אסור להתעסק איתם – הרי זידאן וקנטונה הפליאו בראסיות ובעיטות נינג'ה טוב ממנו.

אלה אפילו לא אותם שומנים שמשווים לו מראה של אחד האדם ומעוררים איתו הזדהות – הרי גם מראדונה נראה יותר כמו הכדור מאשר מי שבועט בו. לא, מה שמבדל את גאסקווין זה שלא רק במבט ראשון הוא נראה יותר כמו חוליגן או בטטת כורסה מאשר כוכב כדורגל, אלא גם במבטים מעמיקים ביותר.

בניגוד לשלושת השמות האחרים שצוינו כאן, גאסקווין מעולם לא התיימר להיות סמל פוליטי או חברתי. הוא לא היה אליל העם – הוא היה העם עצמו. לכן, בעת שהזיל דמעות לאחר ההפסד מול גרמניה ב-1990, בכינו איתו, כי הוא באמת היה בשר מבשרנו.

פרנץ' האוס

צרפת לא המציאה את הרוקנרול, אבל היא ידעה לקחת את זה הבריטי והאמריקאי ולעשות ממנו מטעמים. היא גם לא המציאה את המוזיקה האלקטרונית, אבל היא ידעה לקחת את מה שאחרים עמלו עליו ולהרכיב ממנו מוצר אינטליגנטי ומרתק, שאחר כך חזר לאמריקה ואנגליה וקיבל טוויסט משלו שם. הפרנץ' האוס על שלל הרכביו ולהיטיו היה הרגע הזה בניינטיז שכל העיניים היו נשואות לרפובליקה ואמרו לעצמם – אלוהים, זה מוכר לי מאיפה שהוא.

בריט פופ

כמעט לכל תופעה ברוקנרול הבריטי היתה מקבילה בזו האמריקאי: Pאנק, פוסט-Pאנק, ביטלס מול ביץ' בויז וכו'. לבריט פופ לא היתה מקבילה: אמריקה היתה עמוק בגראנג', אבל אלו שראו מעבר לקצה המחט של ההירואין התלבשו צבעוני, יצאו החוצה וראו שהעולם דווקא ממש בסדר עם בלר, אואזיס וסוויד בצד שלך.

הגל החדש

בפסטיבל קאן האחרון אפשר היה להיווכח עד כמה הגל החדש ממשיך לסחוף אחריו יוצרים ברחבי העולם ולהתגלות שנה אחר שנה כתנועה הקולנועית החשובה בהיסטוריה. את החשיבות שלה קשה להסביר במילים, ואי אפשר כל כך גם להתווכח עליה, כי זה לא משהו אמפירי. זה לא נמדד במספרים או בנתונים, זה נמדד ברוח. זה נמדד בכך שדבר לא יכול לעורר ביוצר השראה כמו רגעי הסיום של "ארבע מאות המלקות", או הריקוד בשלישייה ב"חבורה נפרדת", או הריצה במוזיאון הלובר באותו סרט, או הסיגריה של ז'אן-פול בלמונדו, והתספורת של ג'ין סיברג ועוד ועוד דברים - דברים שהם התמצית של כל מה שמעורר השראה בעולם, והאמריקאים והבריטים וכל אומה אחרת יכולים רק לשאוף לחקות אותו.

כיור המטבח

בספרו של החוקר הבריטי ג'פרי נואל-סמית על הגל החדש הצרפתי, הוא עומד על אחד המאפיינים המרכזיים של התנועה: גודאר, טריפו וחבריהם פעלו בתוך בועה, ולא היה אצלם כמעט שום עיסוק בצרות אמיתיות של אנשים אמיתיים. לעומת זאת, בכיור המטבח, הזרם הספרותי-תיאטרלי וגם קולנועי שהתפתח באי הבריטי באותם שנים, היה בדיוק את זה, ולכן הסרטים שנעשו במסגרתו היו ונותרו אמיתיים יותר.

נוסף לכך, רמת המשחק הפנומנלית בסרטי כיור המטבח עדיין גורמת לאלה של הגל החדש להיראות כמעט חובבניים. בכלל, הלהיטים הצרפתיים משנות השישים התבססו על שטיקים אמנותיים שבזמנו נראו חדשניים אבל כיום בעיקר מעוררים תהיה על מה היתה כל המהומה. בפנינים הבריטיות, מ"מוצאי יום שבת ובוקר יום א'" ועד "הבט אחורה בזעם", יש כוח אוניברסלי, אנושי ועל-זמני, שאינו אופנתי ובדיוק בגלל זה הוא מחזיק מעמד.

אורי גלר

יותר מיוסי בניון, רוני רוזנטל ואייל ברקוביץ', אורי גלר הוא מה שהצלחנו להכניס לאומה הבריטית: מכופף כפיות. זו התשובה שלנו לשייקספיר, הסקס פיסטולז ולורנס אוליביה. בונוס: חבר טוב של מייקל ג'קסון. תמיד מעיד על נורמליות.

שמואל פלטו שרון

צרפתים, על אף השנאה המובנית של ישראלים אליהם, נחשבים לאומה נעלה, מתנשאת ודוחה אמנם, אבל עם סיבה. שמואל פלטו שרון הוא ההיפך של כל מה שאנחנו חושבים על הצרפתים: דימוי של תחמן בלתי נלאה, לשון מלוכלכת ודיבור בגוף שלישי. כששומעים אותו, מעדיפים לחזור לאכילת הראשים של ברנר אנרי-לוי.

מולייר

כולם שמעו על שייקספיר, זה ברור, כמעט כולם גם נחשפו אליו באיזשהו אופן, אבל עם יד על הלב – כמה באמת קראו אותו פעם עד הסוף, קל וחומר באמת הבינו אותו? העלילות והדמויות של האגדה הבריטית הן ללא ספק נכס צאן ברזל של תרבות המערב, אבל השפה שלו פשוט בלתי נסבלת, ולמען האמת גם בלתי מובנת.

מולייר אינו לואי דה-פינס, אבל השפה שלו זורמת בהרבה. ברוח ההבדלים העקרוניים בין הצרפתיים לבריטיים, היא אינה פומפוזית ומלאת ביטחון והדר, אלא ממזרית, חצופה ושנונה. כל זה לא מפחית בכוחן של המילים, להפך – המחזאי הצרפתי הצליח לייצר סאטירות חברתיות כה חכמות ושנונות עד שהן רלוונטיות כיום יותר מאשר פעם. וכך, עד היום רואים את "הקמצן", ובניגוד ל"המלט", גם מבינים מה קורה בו. חוץ מזה, כולם יודעים כי שייקספיר בכלל לא היה קיים באמת, אז בעצם על מה בכלל הוויכוח?

שייקספיר

יש אולי קטגוריות שבהן אכן ראוי להעמיד את הנציג הצרפתי מול זה הבריטי, ולעתים ידם של הצפרדעים באמת על העליונה, אבל כאן באמת שאין קנה מידה להשוות – מאיפה בכלל להתחיל להסביר עד כמה שייקספיר חשוב מיריבו הצרפתי?

סתם בתור דוגמה: מעבר לכך שהבריטי הותיר אחריו קאנון עשיר בהרבה משל המחזאי שמעבר לים, הרי שמולייר בעצם חזר שוב ושוב על אותן דמויות, עלילות ומסרים.

שייקספיר, לעומת זאת, הציג גלריה עשירה באופן כמעט בלתי נתפס של גיבורים, התרחשויות ותמות. כתוצאה מכך, כמעט כל אחת ואחת מהיצירות שלו זכו במשך השנים לעשרות וריאציות שונות ומשונות, בשעה שהמורשת של הצרפתי לא מתקרבת לוורסטיליות הזו. ובמילים אחרות: מולייר הותיר לעולם דגים - שייקספיר השאיר לו חכה.

אנגלית

בהוליווד זה כבר טריק מוכר. אם אתה מחפש לעצב דמות של מאהב ממזרי, ארכי-נבל ערמומי או סתם מישהו מתוחכם, אל תתאמץ יותר מדי בשלב כתיבת התסריט - פשוט תלהק לתפקיד שחקן בריטי. אין מה לעשות, המילים אותן אותן מילים, אבל כשהן באות מפיו של בן האימפריה, זה תמיד נשמע חכם ומרשים בהרבה.

זה לא רק עניין של מבטא, גם לא של צורת הגשת הדברים או חיתוך הדיבור, זה משהו עמוק יותר – זה האנדרסטיימנט המובנה, אוצר המילים השונה ובעיקר העובדה שהבריטים מדברים בשפה האוניברסלית, זו שכולם מכירים, אבל עושים זאת בצורה אחרת לחלוטין, ולדבר ככה שכולם יבינו אבל אף אחד לא יוכל לחקות אותך, רק הם מסוגלים.


צרפתית

כפי שג'ון לנון שר, צרפתית ומילות אהבה הולכות היטב יחד. הרי באיזה עוד שפה אפשר לגלגל על הלשון צירוף כמו "מישל, מה בל"? איפה זה ואיפה "איי לאב יו, בייבי". השפה הצרפתית, כמייצגת נאמנה של התרבות הלאומית, היא מופת של אלגנטיות, סקסיות ובעיקר טעם טוב ויכולת להביא אותו לכדי ביטוי.

נוסף לזאת, דווקא בגלל שהצרפתית פינתה עם השנים את מקומה לאנגלית כשפה האוניברסלית, היא מרוויחה משני הכיוונים: מי שכן מבינים אותה, מתענגים על שלל הרבדים שמתחבאים בה; הרבים שלא, מהופנטים בידי המסתוריות שלה. "מישל, מה בל", למשל - כשאתה מודע למשמעות של המשפט אתה מוקסם ממנו, וכשאתה לא, זה רק מקסים אותך עוד יותר.

שרלוק הולמס

הדמות המהוללת שברא ארתור קונן-דויל עומדת עתה הן במרכז אחת מסדרות הסרטים הרווחיות בהוליווד והן בלב אחת מסדרות הטלוויזיה המצליחות של ה-BBC, מה שממחיש את הפופולריות הנצחית והמתעצמת שלה, שאף בלש מעולם לא זכה בה.

השוני בין שתי היצירות בכיכובו ממחיש גם את מה שהוא אולי סוד קסמו יוצא הדופן של שרלוק הולמס – העובדה שיש בו גם מספיק ממדים כדי להגיע לקהלים שונים. מצד אחד, מדובר בגיבור פעולה משעשע למדי, כך שגם ילדים או סתם הדיוטות יכולים לעקוב אחריו בהנאה. אך מנגד, מדובר גם באנליטיקן גאון, החודר למעמקי האפלוליות והאקסצנטריות האנושיות באופן שרק מעריצים מפולפלים במיוחד יכולים להבין. לא פוארו, לא מגרה ולא אף אחד אחר יכולים להתחרות במורכבות ובעושר הזה, ומיותר לציין שאלמנטרי להגיד זאת.

מגרה

על פניו, מגרה הוא גיבור הרבה פחות מעניין משרלוק הולמס – מה לעשות, הספרות הצרפתית אף פעם לא הצטיינה בעיצוב דמויות אקסצנטריות, ובהתאם לכך גם הבלש שברא ז'ורז' סימנון התגלה בספר אחר ספר כאדם פשוט למדי. זעיר-בורגני שגר בפריז עם אשתו, ופעם בשנה נוסע לנופש, כמו שכל צרפתי עושה. לא גאון מטורף, לא אייקון חוץ-ממסדי, סתם פועל שחור בעולם אפור. אבל כמה צבעים שונים ומשונים התגלו ביקום הזה הודות לדיו של סימנון.

מגרה גם לא סיפק שואו ז'אנרי כפי שהולמס עשה, ואפשר אפילו להגיד שהספרים בכיכובו לא היו ספרי בלש - הם היו פשוט רומנים לכל דבר, שבהם במקרה נקודת המוצא העלילתית היא תעלומת מתח כלשהי, מה שאולי הפך אותם פחות שמישים לעיבודים קולנועיים, טלוויזיונים וקומיקסיים, אבל לא מפחית מכוחם הספרותי. להיפך: כאן בדיוק טמון ההבדל המהותי בין שני הבלשים מהצד השני של התעלה. יכאב אולי לחובבי שרלוק הולמס להודות בכך, אבל הוא לא יותר מספרות זולה במיטבה. מגרה הוא מלכתחילה ספרות יפה, ועוד הכי יפה שיש.

הנסיך הקטן

למשל העצוב-מתוק על הקלקול והעגמומיות שבהתבגרות, ב"הנסיך הקטן", מתווסף תמיד הממד המיתי שבמותו הטרגי של אנטואן דה סנט אכזופרי בהתרסקות מטוסו. הנסיך הקטן שלכאורה מדבר אל ילדים, פונה לא מעט גם מעל לראשם אל המבוגרים המקריאים אותו, בניסיון להזכיר להם את האמיתות הפשוטות של החיים, למשל – "מי שרוצה כבשה, סימן שהוא קיים". אין צרפתי מזה.

פיטר פאן

למעשה "פיטר פאן", על אף שזוכרים ממנו ילדים מתעופפים, הרפתקאות ומלחמות בשודדי ים, הוא לא פחות אם לא יותר עגום מ"הנסיך הקטן". הילד שלא רצה לגדול, ושלא היו לו הורים, היה מעין התגלמות של הילדים המתים באשר הם, וג'יימס מתיו ברי, הסופר שיצר אותו, הכיר לפחות אחד כזה. "פיטר פאן", עם זאת, היה חסר מורא ונימוסים בריטיים, וכבוד למבוגרים ממנו היה משהו שהצחיק אותו. אפשר להבין למה ילדים אנגלים עפו עליו.

בטור שפרסם עלי מוהר המנוח לפני כעשור, הוא כבר נדרש לעימות הקלאסי בין אנגליה וצרפת, ותהה בסופו של דבר אם אי אפשר פשוט "גם וגם".

יש כאלה שממחישים כי זה כן אפשרי. למשל, שרלוט גינצבורג. בהיותה הבת של סרז' גינצבורג הצרפתי וג'יין בירקין הבריטית, היא זכתה ליהנות משני העולמות, ואכן מפיקה מהם את המיטב: גם שרה להיטים של אבא שלה, וגם מבצעת מחדש את אלה של בוב דילן; גם מפגינה חושניות צרפתית, וגם שומרת על קרירות בריטית; גם מגלמת את ג'יין אייר, וגם מככבת בקומדיות צרפתוקאיות; גם עושה ילדים עם איוון אטאל, וגם יוצאת עם פיט דוהרטי; וגם וגם וגם, מה שמוכיח כי בחיים כמו בכדורגל, הקרב בין אנגליה לצרפת יכול לפעמים פשוט להסתיים בתיקו.

באיזה צד אתם בוחרים? ספרו לנו בפייסבוק