כפי שהוכיחו גם הפרקים האחרונים של "מד מן", לטלוויזיה ולקולנוע מעולם לא היתה בעיה להציג את סיפוריהן של נשים שמתקדמות דרך המיטה. לעומת זאת, נדיר הרבה יותר להיתקל במסך הגדול והקטן בדמויות גבריות שעושות כך.
אולי זה מפני שתעשיית הבידור נשלטת בעיקר בידי יוצרים גברים. אלה מתקשים להכיר בכך שגם בקרב בני מינם יש בולדוזרים סקסואליים, וזאת בשל חוסר יכולתם להתעלות מעל שתי הבניות תרבותיות. הראשונה היא התפיסה השוביניסטית שגורסת כי מקוויאליזם מיני הוא עניין לנשים בלבד, וכי אין גם בנים שמעלתם היחידה או לכל הפחות הגדולה ביותר מתחבאת באזור החלציים.
חוץ מזה, יש גם את העניין של ההומפוביה: כדי להציג דמות שיכולה להשיג הכל בכוח הפיתוי, צריך ראשית לסמן אותה כמושכת בצורה בלתי רגילה. דהיינו, על הבמאי לחפצן אותה ולסמנה כאטרקטיבית. במקרה של דמויות נשיות, לרוב הקולנוענים אין עם כך כל בעיה, אבל ברגע שמדובר בגיבורים ממין זכר, הם כבר נעצרים במבוכה, בדיוק כשם שמעט גברים ייתפסו בעת שהם מודים כי אחד מן המכרים שלהם הוא בחור יפה תואר.
בהתאם לזאת, אפשר למצוא הפקות הוליוודיות מעטות שהעמידו במרכזם גברים העושים קריירה מגופם. דוגמה נדירה לכך היתה "התפשטות" עם אשטון קוצ'ר, סרט מבריק וכואב על איך הסקס והכסף מניעים את אמריקה, שכמובן ספג כישלון מסחרי. עתה מצטרף לרשימה המצומצמת הזו גם "בל אמי", בכיכובו של אליל נערות יפה עיניים אחר רוברט פטינסון.
במקרה זה, מדובר בעיבוד קולנועי לרומן של גי דה מופסאן, שיצא לאור ב-1885, נחשב קלאסיקה והתגלגל כבר כמה פעמים בעבר למסך הגדול כולל פעם אחת בצורה של סרט כחול.
ב"בל אמי" המחודש אין גלישה לפורנוגרפיה, אבל יש כמות נכבדת של סקס, המפצה אולי את רוברט פטינסון על ההתנזרות שנכפתה עליו בשלושת פרקי "דמדומים" הראשונים. זה קורה כיוון שהוא מגלם את גיבור המקור של מופסאן חייל משוחרר בשם ז'ורז', המגיע לפריז של שלהי המאה ה-19 בידיים ריקות. אין לו כסף, מעמד או ייחוס משפחתי, ולמען האמת גם אין לו סגולות, חוץ מיופי בלתי רגיל ויכולת לזהות את הנשים שיהיו מוכנות לעשות הכל בשבילו.
לא חסרות כאלה: הן נופלות לרגליו, אחת אחר השנייה. הוא משכיב אותן, מענג אותן ובעיקר ממכר אותן אליו, ואז מתמרן את האובססיות שלהן כך שיוכל ליהנות מנכסיהן וקשריהן כדי לסלול את דרכו בחברה הפריזאית הגבוהה, ובסופו של דבר להבטיח בה את מקומו. הוא מתבייש באמצעים שאיפשרו לו להגשים את המטרה הזו, אבל מה עוד היה יכול לעשות? לאור המבנה החברתי באותה תקופה, איזה עוד אופציות נותרו לבן עניים שכמותו?
אם כך, "בל אמי" מציג ביקורת חריפה למדי על החברה הצרפתית המעמדית, המאלצת לעתים את מי שלא נולד להורים הנכונים להזנות את עצמו כדי לשרוד, ומוכיח כי זה לא היה עניין מגדרי אלא סוציו-אקונומי. הדבר מקנה לסרט עוקץ ומבדל אותו מדרמות תקופתיות אחרות, וגם מצדיק את ההוצאה מהנפטלין של הרומן, אף שלא ברור מדוע היה בוער לעשות זאת דווקא עכשיו.
נוסף לתסריט המוצלח, "בל אמי" נהנה גם מרמת ביצוע טובה. פטינסון, כפי שאפשר יהיה להתרשם בקרוב גם ב"קוסמופוליס", הוא שחקן עם נוכחות ועוצמה, שמוחקת כל חשד כי הליהוקים שלו לדרמות כבדות ראש הם בגדר גימיק.
נוסף לזאת, אפשר להתענג לפחות על שני-שליש מהצוות הנשי המגלם את מושאי הפיתוי שלו: קריסטן סקוט-תומאס אמנם כבר מאוסה בגין חשיפת יתר, אך את כריסטינה ריצ'י ואומה תורמן לא ראינו מזמן בתפקידים רציניים, והן מפיקות כאן את המיטב מן התפקידים העסיסיים שהופקדו בידיהן סוף כל סוף.
את כל אלה מנווטים ביד בטוחה דקלן דונלן וניק אורמרוד, שני במאי תיאטרון בריטים שזו בעצם המלאכה הקולנועית הראשונה שלהם, אך הדבר לא מורגש יתר על המידה.
אמנם, ערכי ההפקה לא גבוהים במיוחד, לפעמים נראה כי השניים לא מספרים מספיק על ההקשר ההיסטורי שבו קורות ההתרחשויות ולעתים הם גם חוטאים במניירות חבוטות של הז'אנר למשל, השמעת מוזיקה פומפוזית בכל פעם שמישהו דוהר בכרכרה כדי לבשר משהו. אך בסך הכל, עבודת הבימוי שלהם רהוטה, משכנעת ונטולת שומן עודף, והסרט כולו חד, קוהרנטי ומעניין.
עם זאת, באופן צפוי למדי, למרות איכותו וכוכביו, "בל אמי" לא נהנה מהפצה מסחרית רחבה ברחבי העולם, ובטח לא מהצלחה כלכלית, בדיוק כפי שקרה ל"התפשטות" בזמנו. מה לעשות, יש מעט קולנוענים שנכונים להתמודד עם דמויות גבריות כמו זו שיש בסרט, ועוד פחות צופים שמוכנים לעשות כך. לפחות במובן הזה, בכל השנים שעברו מאז פרסום הרומן של מופסאן, החברה נותרה שמרנית באותה מידה.
"בל אמי": איפה ומתי רואים?
רוברט פטינסון יצליח להתנתק מ"דמדומים"? דברו על זה בפייסבוק שלנו